דם על הידיים

“דם על הידיים” הוא ביטוי ומחווה חזותית המשמשים בפעילות אנטי־ישראלית עכשווית כדי לייחס אחריות למות פלסטינים. מפגינים צובעים כפות ידיים באדום, מניפים שלטי יד אדומה, או משתמשים בסמלי יד אדומה על סיכות, כרזות, באנרים, גרפיטי וגרפיקות ברשתות החברתיות. הדימוי מיידי: ידיים אדומות פירושן דם, אשמה ושותפות. לכן הוא עובד. בשפה פוליטית רגילה אפשר להשתמש בביטוי נגד ממשלות, צבאות, תאגידים או בעלי תפקידים. בהקשרים אנטי־ציוניים היעד מתרחב לעיתים קרובות. ישראל, ציונים, ארגונים יהודיים, בתי כנסת, סטודנטים יהודים, מרכזים קהילתיים ויהודים רגילים בעלי קשר כלשהו לישראל יכולים כולם להיות מוצגים כאחראים מוסרית לאותו דם נטען.

הגלישה הזאת היא מה שהופך את הסיסמה למסוכנת. מחאה מחוץ למשרד ממשלתי או לשגרירות היא דבר אחד. אותה סיסמה כשהיא נצעקת לעבר סטודנטים יהודים, נצבעת על בתים יהודיים, או מוצגת מחוץ לבתי כנסת היא דבר אחר. במקומות האלה היא כבר אינה נקראת רק כביקורת על מדיניות ישראלית. היא אומרת ליהודים שהם נושאים אשמת דם בגלל יחס מיוחס שלהם לישראל.

לדימוי היד האדומה יש גם משקל מיוחד ליהודים. הוא מעורר טענות ישנות של אשמת דם אנטי־יהודית, ובהן עלילת הדם מימי הביניים, והוא מזכיר גם את הלינץ׳ ברמאללה ב־12 באוקטובר 2000, כאשר עזיז סאלחה צולם בחלון תחנת משטרה פלסטינית כשהוא מציג ידיים מכוסות דם לאחר שהמון רצח שני חיילי מילואים ישראלים. לא כל פעיל המשתמש בידיים אדומות מכיר את ההיסטוריה הזאת. האפקט נשאר: הסמל נוחת בזיכרון יהודי שעוצב בידי האשמת דם ופגיעות יהודית פומבית. הביטוי נעשה בולט במיוחד אחרי מתקפות חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה שבאה בעקבותיהן. ידיים אדומות הופיעו בהפגנות אנטי־ישראליות, פעולות בקמפוסים, שיבושים ציבוריים, אירועי גרפיטי ואקטיביזם של ידוענים. הפשטות של הסמל סייעה להתפשטותו. אין צורך בטיעון ארוך. יד אדומה מספקת את פסק הדין.

במרץ 2024 הופיעו סיכות יד אדומה בטקס פרסי האוסקר דרך קמפיין Artists4Ceasefire. הקבוצה תיארה את הסיכה כקריאה להפסקת אש, סיוע הומניטרי ושחרור חטופים. אף על פי כן, הסיכה עוררה מחלוקת משום שיהודים רבים ראו את הדימוי כקרוב באופן בלתי נמנע לתצלום הלינץ׳ ברמאללה ולשפה הרחבה יותר של אשמת דם יהודית. עצם המחלוקת חשובה: סמל יכול להיות מיועד לדבר אחד ולהיקלט כדבר אחר, במיוחד כאשר צורתו החזותית מתנגשת עם דימוי קהילתי טראומטי. הביטוי והדימויים הקשורים אליו הופיעו גם במקרי ונדליזם והפחדה. ביוני 2024 הותקפו בתיהם של מנהלי מוזיאון ברוקלין, ובהם המנהלת היהודייה אן פסטרנק, בצבע אדום ובהאשמות שכללו “Blood on your hands” ו־“White Supremacist Zionist”. באותה תקופה נראו דימויי יד אדומה גם במטרות יהודיות או קשורות ליהודים באירופה. במאי 2024 הושחת קיר חסידי אומות העולם באנדרטת השואה בפריז בידיים אדומות כדם; גורמים צרפתיים חקרו לאחר מכן את המעשה בהקשר של אפשרות להתערבות זרה ולערעור אנטישמי.

ארגוני מעקב אחר תקריות תיעדו את הסביבה הרחבה שלאחר 7 באוקטובר שבה סמלים אלה הסתובבו. ADL דיווח על 9,354 תקריות אנטישמיות בארצות הברית בשנת 2024, המספר השנתי הגבוה ביותר בתולדות הדו״ח שלו, כאשר 58 אחוזים כללו רכיבים הקשורים לישראל או לציונות. CST דיווח על 3,528 תקריות אנטישמיות בבריטניה בשנת 2024, המספר השנתי השני בגובהו שתיעד. הנתונים האלה אינם מוכיחים שכל מחאת ידיים אדומות היא אנטישמית. הם כן מראים את הסביבה שבה “דם על הידיים” עבר משפת מחאה ללחץ קהילתי על יהודים.

הסיסמה מציגה אשמה כעניין שכבר הוכרע. היא אינה שואלת אם תקיפה ישראלית מסוימת הייתה חוקית, אם פגיעה באזרחים הייתה ניתנת למניעה, אם חמאס פעל מתוך אזורים אזרחיים, אם חטופים היו סמוכים, או אילו חלופות עמדו לרשות ישראל במצב קרב מסוים. היא מתחילה במסקנה: יש דם, והוא על הידיים שלך. הביטוי גם עובר בקלות מאחריות מדינתית לאחריות קולקטיבית. סטודנט יהודי התומך בקיומה של ישראל, בית כנסת המתפלל למען חטופים ישראלים, או ארגון תרבות יהודי שאין לו קשר מבצעי למדיניות ישראלית יכולים להיחשב יעד מתאים. בתנועה הזאת, ביקורת על ממשלה הופכת להאשמה נגד עם.

הפקודה היא וידוי. היעד אמור להודות באשמה, לגנות את ישראל, או לשאת את כתם המוות. לכן הביטוי עובד היטב כל כך בעימות פומבי. הוא אינו מזמין תשובה. הוא ממחיז בושה.

המילים “דם על הידיים” עתיקות מן הסכסוך הישראלי־פלסטיני ומופיעות בהקשרים פוליטיים רבים. גם לידיים אדומות יש היסטוריות סמליות אחרות, כולל אקטיביזם אנטי־מלחמתי וקמפיינים נגד שימוש בילדים־חיילים. הטענה אינה שלכל יד אדומה יש מקור אחד או משמעות אחת. בהקשר היהודי והישראלי, עם זאת, הדימוי אינו ניתן להפרדה מן הלינץ׳ ברמאללה ב־12 באוקטובר 2000. שני חיילי מילואים ישראלים, יוסף אברהמי וודים נורז׳יץ, נכנסו בטעות לרמאללה ונלקחו לתחנת משטרה פלסטינית. המון פרץ לבניין, הכה ודקר אותם למוות, והשחית את גופותיהם. הידיים המורמות והמכוסות דם של סאלחה נעשו אחד הדימויים המזוהים ביותר של האינתיפאדה השנייה.

סאלחה נעצר בידי ישראל בשנת 2001 ונידון למאסר עולם. הוא שוחרר בעסקת חילופי השבויים של גלעד שליט בשנת 2011 וגורש לעזה. רויטרס דיווחה באוקטובר 2024 כי תקשורת חמאס וחובשים אמרו שהוא נהרג בתקיפה אווירית ישראלית בדיר אל־בלח; הדיווח ציין שישראל לא הגיבה מיד לשאלה אם הוא היה יעד ממוקד. שושלת עלילת הדם הישנה מעניקה לסמל תהודה נוספת. במשך מאות שנים הואשמו יהודים בשימוש בדם לא־יהודי לצרכים פולחניים. ההאשמות הללו סייעו לייצר משפטים, גירושים, פוגרומים ורציחות. אקטיביזם מודרני של “דם על הידיים” אינו חוזר בדרך כלל על טענת הרצח הפולחני. אבל כאשר הוא מופנה ליהודים כיהודים, הוא משמר מבנה מוכר: שפיכות דמים מיוחסת לקבוצה, והקבוצה נדרשת לענות עליה.

הביטוי הופך סכסוך קשה לטענת אשמה מיידית. הוא דוחס נפגעים אזרחיים, דיני מלחמה, טקטיקות חמאס, קבלת החלטות ישראלית, חילוץ חטופים, גישה לסיוע ופוליטיקה של הפסקת אש לדימוי אחד. כוחו נובע מן הדחיסה הזאת. בתוך מעגלים אנטי־ציוניים, ידיים אדומות משמשות גם כסמן נאמנות. הצגתן מראה קבלה של טענת התנועה נגד ישראל. סירוב לדימוי יכול להיחשב אדישות או שותפות. לכן המחווה מאשימה כלפי חוץ וממשמעת כלפי פנים.

כאשר היא מופנית למרחבים יהודיים, התפקיד משתנה שוב. בית כנסת, הלל, בית ספר יהודי, עסק יהודי או מרכז קהילתי יהודי אינם ממשלת ישראל. רוב יהודי התפוצות אינם מפקדים על חיילים ישראלים, אינם כותבים חוק ישראלי ואינם שולטים במדיניות ישראלית. דימויי יד אדומה במקומות האלה מתייחסים אליהם כאילו הם חייבים מוסרית בכל זאת. התוצאה אינה רק מחאה. היא הקצאה של אשמת דם. לכן הביטוי שייך לגלוסר של שפה אנטי־ציונית: הוא חושף את הנקודה שבה טענה ציבורית חוצה אל אחריות קולקטיבית יהודית.

1. ספרה של מגדה טטר Blood Libel: On the Trail of an Antisemitic Myth עוקב אחר התפתחותו ועמידותו של מיתוס הרצח הפולחני לאורך ההיסטוריה האירופית. הרלוונטיות כאן היא מבנית, לא מילולית. הסיסמה המודרנית אינה מאשימה בדרך כלל יהודים ברצח פולחני. היא עדיין יכולה לשחזר דפוס של אשמת דם כאשר יהודים מסומנים קולקטיבית.

2. את הקשר ללינץ׳ ברמאללה יש לנסח בזהירות. ידיים אדומות שימשו במטרות אחרות, וחלק מן המשתמשים בני זמננו עשויים להתכוון רק לאשמת מלחמה כללית. ההתנגדות היהודית הספציפית היא שאחרי אוקטובר 2000, ידיים מורמות ומכוסות דם נעשו דימוי איקוני של ישראלים שנרצחו. אי־ידיעת ההיסטוריה הזאת מפחיתה כוונה; היא אינה מוחקת קליטה.

3. אין לתאר את סיכת Artists4Ceasefire כהוכחה לתמיכה בלינץ׳ ברמאללה. ההסבר המוצהר של הקבוצה היה הפסקת אש, חטופים וסיוע הומניטרי. הביקורת החזקה יותר היא חזותית והיסטורית: סמל יד אדומה בזמן מלחמה נגד ישראל מעורר באופן צפוי אצל יהודים רבים שפת אשמת דם ואת דימוי רמאללה. 4. מקרי מוזיאון ברוקלין ואנדרטת השואה בפריז הם דוגמאות חזקות יותר מטענות עמומות על שימוש מחאתי כללי. הם כוללים צבע אדום או ידיים אדומות שהופנו למטרות יהודיות או קשורות ליהודים ודווחו בידי סוכנויות ידיעות או מקורות מיינסטרים מרכזיים.

הוא הופך ביקורת על מלחמה לאשמת דם קולקטיבית. מחאה רצינית יכולה לבקר מדיניות ישראלית, החלטות צבאיות, פגיעה באזרחים או התנהלות ממשלתית. “דם על הידיים” עושה לעיתים משהו אחר. הוא מעביר אחריות ממקבלי החלטות למעמד רחב יותר של אנשים הקשורים לישראל. כאשר המעמד הזה כולל יהודים כיהודים, הביטוי חצה קו.

הוא מכריע אשמה לפני ראיות. הביטוי אינו מציג טיעון משפטי. הוא מודיע עליו. הוא אינו מבחין בין תקיפות חוקיות ובלתי חוקיות, בין צורך צבאי לרשלנות, או בין אחריות לוחמים לטרגדיה אזרחית. הוא דוחס כל נזק לכתם אחד של אשמה ומניח את הכתם הזה על היעד. הוא מתעלם מן הדרך שבה הסמל נקלט אצל יהודים. חלק מן הפעילים עשויים לטעון שהדימוי שלהם הוא מחאתי כללי, לא יהודי. אבל סמלים אינם נעים בחלל ריק. אחרי עלילות דם היסטוריות ואחרי תמונת רמאללה, יד אדומה המופנית ליהודים או למוסדות יהודיים אינה נקלטת כסימן ניטרלי.