הקדמה

הקדמה

גלוסר זה נכתב כמעט שלוש שנים לאחר טבח 7 באוקטובר 2023 בדרום ישראל והתגובה הבינלאומית שבאה אחריו. בתקופה זו התפשט במהירות מערך מזוהה של מונחים, ביטויים וסיסמאות ברשתות, בקמפוסים ובמרחבים ציבוריים. חלק גדול מן השפה נראה עכשווי, אך בפועל אפשר לעקוב אחריו אל מקורות מסוימים. לרובו יש תקדימים היסטוריים ניתנים לזיהוי, מחברים מזוהים, ערוצי העברה שונים ותפקידים רטוריים חוזרים.

חלק גדול מן המינוח בן זמננו המופנה כלפי ישראל משקף אינטרסים חברתיים ואינטלקטואליים מוקדמים יותר. אלה כוללים פרסומים של המדינה הסובייטית, ארגונים לאומיים ערביים, רעיונות איסלאמיסטיים, מסרים איראניים, השמאל המערבי, הדרום הגלובלי ומיזמים אקדמיים שאומצו באוניברסיטאות. ההפצה נעשתה דרך תקשורת, כנסים, פרסומים, ארגוני סטודנטים ושדרנים אזוריים. חלק מן הדפוסים אף ניתנים לקישור לתוכניות בחסות מדינות, כגון אל־ג׳זירה של קטר.

מעניין שאחד הכתבים הלא־יהודיים האנטי־ציוניים הראשונים נכתב בתום לב. בשנת 1899 כתב יוסף אל־ח׳אלדי, ראש עיריית ירושלים לשעבר, לרב הראשי של צרפת צדוק כהן, מתוך דאגה שאלימות עלולה להתפתח עם הגעת הציונים. הוא כתב כי בשל “הכוח האכזרי של הנסיבות” באימפריה העות׳מאנית לא יהיה לציונות “סיכוי להתממש” בפלשתינה. אל־ח׳אלדי כינה את הציונות “טבעית, יפה וצודקת” משום שהכיר בקשר היהודי לארץ, אך התנגד למימושה הפוליטי שם.

השכבה המודרנית הגדולה הראשונה הייתה סובייטית. אילו היינו צריכים להתחיל במקום כלשהו מבחינת מספר והשפעה, היינו מתחילים בסובייטים. באימפריה הרוסית הופצו הפרוטוקולים של זקני ציון (1903), שטענו לשליטה יהודית עולמית מתואמת ולקונספירציה; מסרים מאוחרים יותר החליפו את הלשון הדתית במונחים חילוניים, אך שמרו על התוכן. לאחר מלחמת העולם השנייה תמך סטלין בתחילה בתוכנית החלוקה של האו״ם והכיר בישראל במאי 1948, בין היתר כדי להחליש את בריטניה. התמיכה לא נמשכה.

משפט סלנסקי בצ׳כוסלובקיה ופרשת הרופאים במוסקבה מיזגו אנטי־ציונות מדינתית עם קונספירציות שלפיהן הציונות היא שלוחה של העולם המערבי. הם הביאו האשמות בנאמנות כפולה, ובפרנויה שלהם ראו ביהודים מחבלים פוטנציאליים, בוגדים ומרגלים של האויב — “גיס חמישי” במובן הקלאסי. שנאת היהודים של סטלין, כך נראה, לא מצאה מעקף.

לאחר ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים (1967) ניתקה ברית המועצות יחסים דיפלומטיים והגבירה מסרים שתיארו את הציונות כגזענית, התפשטותית ומזוהה עם כוח אמריקאי. ספרו של טרופים קיצ׳קו יהדות ללא כחל וסרק (1963), עיבוד מודרני של הפרוטוקולים, האשים יהודים בקונספירציה בנקאית עולמית תוך שימוש בדימויים נאציים והציג את “התנהגותם החתרנית” כנובעת מאמונות יהודיות. ספרו של יורי איבנוב היזהרו: ציונות! המשיך את קו התעמולה הזה.

תוכניות דיסאינפורמציה, ובהן “מבצע SIG” של הקג״ב בשנות השבעים, קידמו טענות דומות בעולם. לובי סובייטי תרם לקבלת החלטת עצרת האו״ם 3379 (1975), שהכריזה כי ציונות היא “צורה של גזענות ואפליה גזעית”, לפני שבוטלה ב־1991. התפרצות האנטי־ציונות מאז 7 באוקטובר הובילה לאחרונה אף להצבעה במפלגת הירוקים הבריטית בשאלה אם לאמץ את “ציונות היא גזענות” כעמדה רשמית. העבר, כך נראה, חוזר.

שכבה שנייה התפתחה בעולם הערבי. בתקופת המנדט הבריטי התגבשה התנגדות מאורגנת להגירה יהודית ולתוכנית החלוקה של האו״ם לתנועות אזוריות. חאג׳ אמין אל־חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, נעשה דמות פוליטית ודתית מרכזית שחיברה בין הנהגה פלסטינית לבין לאומיות ערבית רחבה יותר.

אנטי־ציונות ערבית עוצבה גם על ידי קאנון של תרגומים, עלונים, נאומים וחיבורים פוליטיים שסיפקו חלק גדול משפתה המאוחרת. בין המוקדמים והמשפיעים שבהם היו הפרוטוקולים שנזכרו קודם, שתורגמו לערבית בראשית המאה העשרים והופצו בהרחבה בשנות העשרים. הזיוף, שיובא מרוסיה הצארית, טען שיהודים מפעילים בסתר ממשלות, כספים, מהפכות ומלחמות. נושאיו היו משפיעים עד כדי כך שגמאל עבד אל־נאצר המליץ עליו לימים בראיונות.

בשנים שבין מלחמות העולם התמזגו מוטיבים קונספירטיביים אלה עם מסורות אנטי־יהודיות מוסלמיות ונוצריות ותיקות, ויצרו תיאוריה מזרח־תיכונית מובחנת של ציונות כאיום מקומי וככוח עולמי גם יחד. המחנך הפלסטיני ח׳ליל סכאכיני כתב בשנות השלושים כי בריטניה נפלה “תחת השפעה יהודית” ותיאר את הציונות כפילוסופיה של בגידה ושליטה. רשיד חאג׳ איברהים הזהיר בסוף שנות הארבעים כי שאיפות יהודיות חורגות הרבה מעבר לפלשתינה.

חיבורו של פאיז סאייג׳, קולוניאליזם ציוני בפלשתינה (1965), שפורסם במסגרת תוכנית המחקר של אש״ף, תיאר את הציונות כשתל קולוניאלי־אירופי של מתיישבים. רעיונות אלה עברו מעלונים אל משרדי ממשלה, כיתות, עיתונים ופורומים. לאחר הקמת ישראל, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, הגדירו ממשלות ערביות רבות את הציונות כ“תוקפנות קולוניאלית”. החלטת ח׳רטום מ־1967 הכריזה על שלושת הלאווים: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל ולא משא ומתן עמה.

בלבנון אישר הסכם קהיר פעולות פלסטיניות חמושות מאזורים לבנוניים, ותרם למאבקים חמושים אזוריים ארוכי טווח. מלחמת לבנון חפפה את הופעת חזבאללה, שמכתבו הפתוח קרא במפורש להשמדת ישראל. בסוריה שילב הנשיא חאפז אל־אסד אנטי־ציונות בפילוסופיה המדינתית והצבאית הבעת׳יסטית, לרבות ההשתתפות במלחמת יום הכיפורים.

שכבה שלישית הגיעה דרך איראן המהפכנית. המהפכה האיסלאמית באיראן, תחת האייתוללה ח׳ומייני, הפכה את ההתנגדות לישראל לעיקרון מדינתי. אירועי “יום קודס” השנתיים הם עדות לכך. המנהיג העליון עלי ח׳אמנאי תיאר שוב ושוב את ישראל כבלתי לגיטימית וקרא להשמדתה בנאומים רשמיים. המזרח התיכון של שנות השישים ועד המהפכה האיראנית כמעט כולו פנה נגד מדינת הלאום של ישראל.

שכבה רביעית עברה דרך השמאל המערבי והאקדמיה. מסוף שנות השישים ואילך השתמש השמאל החדש במערב בספרות ערבית פוסט־קולוניאלית כמקור לאנטי־אימפריאליזם ולתרבות מהפכנית. חיבורים כמו מקוללים עלי אדמות של פרנץ פאנון (1961) ואוריינטליזם של אדוארד סעיד (1978), לצד רבים אחרים, השתמשו בקטגוריות ביקורתיות כלפי אימפריות אירופיות והחילו אותן על ציונות ועל ישראל. ועידת דרבן (2001) סימנה נקודת מעבר חשובה לשפת חרם ולדה־לגיטימציה עולמית.

לאחר 7 באוקטובר 2023 התכנסו הזרמים הללו במהירות יוצאת דופן. מאהלי קמפוסים והפגנות בצפון אמריקה ובאירופה האיצו את השימוש הציבורי בסיסמאות כמו “מדינת מתיישבים־קולוניאלית”, “אפרטהייד” ו“גלובליזציה של האינתיפאדה”, והראו את התכנסות התעמולה הסובייטית, הלאומיות הערבית והפוסט־קולוניאליזם לאוצר מילים חוזר ונשנה. בכור ההיתוך הזה נולדה שפה אנטי־ציונית רב־תרבותית וגלובלית.

מבחן שלושת ה־D של נתן שרנסקי מבחין בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות באמצעות השאלה אם הביקורת הופכת לדמוניזציה, מחילה סטנדרטים כפולים או שוללת את הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית. ביחס לאנטי־ציונות המבחן חשוב משום שאנטי־ציונים עוברים לעיתים ממה שישראל עושה לשאלה אם ריבונות יהודית צריכה להתקיים בכלל. עבודה זו משתמשת בניתוחו כדי להבין אנטי־ציונות.

כיצד הגלוסר מאורגן

גלוסר זה משתמש במבנה קבוע כמדריך רופף: סעיף ההגדרה קובע את היקפו המילולי של הכינוי ומעגן אותו בתאריכים, אירועים וטקסטים; סעיף השימוש הנפוץ מתעד את התפוצה באוניברסיטאות, באיגודי סגל ובמרחבים ציבוריים; סעיף המשמעות המשתמעת חושף את הטענה שמאחורי הלשון ומראה כיצד המילים מכוונות לעצם קיומה של המדינה היהודית; סעיף המקור והשושלת עוקב אחר העברת הדיבה ממקור היסטורי לשימוש עכשווי; סעיף התפקיד מסביר מה המונח עושה בפועל; וסעיף התגובות והביקורות מציע דרכי מענה.

מן הראוי שאודה כי יש לי תחומי עניין, מניעים, הנחות ופרספקטיבות המשפיעים על עיצובם, ארגונם והסברם של חלקי אוצר המילים האנטי־ציוני המתוארים כאן. עם זאת, ומתוך הבנה שלדעת כותב זה ניטרליות היא מיתוס, נעשה מאמץ לסייע לאחרים לגלות את משמעותן של המורפולוגיות המחודשות הללו, תוך ויתור על מידה מסוימת — לא על הכול — מן המרץ האיקונוקלסטי לטובת דיוק.

כרך זה אינו פותר מחלוקות במדיניות חוץ; הוא מקטלג שפה. תפקידו לזהות מה משמעותם של מונחים מסוימים, מי קידם אותם וכיצד הם משמשים. מילים אינן רק מתארות סכסוכים ככלי פסיבי; הן מחלקות תפקידים, מקימות צבאות משלהן ומנהלות מלחמות משלהן.

מסיבה זו, כאשר מדובר בביטויה הנוכחי, הספר משתמש בצורה “antizionism” ללא מקף. הצורה anti-zionism עם מקף מרמזת על מחלוקת עם תיאוריה פוליטית. הצורה ללא מקף מזהה מקבץ היסטורי המתבטא בלשון חוזרת, קבלה חברתית, סמלים תרבותיים והתגייסות ציבורית מתואמת. המודל הולך בעקבות התקנון המחקרי של antisemitism, שגם הוא נותן שם לתופעה מובחנת ולא רק לעמדה נגד “שמיות”.

כדי להבין תנועה, יש למפות את אוצר המילים שלה. כדי למפות את אוצר המילים, נדרש גלוסר.