ענישה קולקטיבית

בשימוש אנטי־ציוני, “ענישה קולקטיבית” נושאת שתי משמעויות שיש להפריד ביניהן. הראשונה משפטית. סעיף 33 לאמנת ז׳נבה הרביעית קובע שאין להעניש אדם מוגן על עבירה שלא ביצע אישית, ואוסר ענישה קולקטיבית. זהו כלל משפטי רציני. הוא אינו מילה נרדפת לכל מצוקה אזרחית במלחמה. הוא אינו מכריע כשלעצמו אם מצור, סגירה, פקודת פינוי, הפסקת חשמל או פעולה צבאית מסוימת הם חוקיים. טענה משפטית דורשת עובדות, כוונה, קשר סיבתי, צורך צבאי, מידתיות וסיווג נכון של האנשים והשטח.

המשמעות השנייה חברתית. באנטי־ציונות, “ענישה קולקטיבית” עוברת לעיתים מטענה על התנהגות ישראלית לדרישה שמופנית ליהודים במקומות אחרים. ההיגיון נעשה: ישראל מענישה פלסטינים קולקטיבית; לכן מוסדות יהודיים, סטודנטים יהודים, אמנים יהודים, מסעדות יהודיות או ציונים בכלל חייבים לשלם מחיר חברתי עד שיגנו את ישראל. לכן לביטוי יש חיים כפולים מוזרים. הוא מגנה ענישת אנשים על מעשים שלא ביצעו אישית, אך משמש לעיתים במרחבים שמחזיקים יהודים אחראים למעשי מדינה שאינם שולטים בה. המונח המוסרי נגד אחריות קבוצתית נעשה כלי לאכיפת אחריות קבוצתית.

זמן רב לפני המלחמה הנוכחית, “ענישה קולקטיבית” נעשה חלק מן השפה התקנית של ארגונים על עזה. ביולי 2008 פרסם אמנסטי אינטרנשיונל את “Gaza Blockade: Collective Punishment”, ותיאר את הסגר הישראלי כהפרה של המשפט הבינלאומי. לאחר 7 באוקטובר 2023, הביטוי נעשה חלק מן המילון הרגיל של הפגנות בקמפוסים, מכתבי סגל, החלטות השקעה וקמפיינים להפסקת אש. הוא שימש לתיאור הפצצות, פינוי, מגבלות סיוע, קריסת בתי חולים, הרס תשתיות והסגר הכולל על עזה. היגיון קשור מופיע בקמפיינים לחרם אקדמי. במרץ 2022 קיבלה Middle East Studies Association החלטת BDS שתמכה בקריאת החרם הפלסטינית משנת 2005. בנובמבר 2023 הודיעה American Anthropological Association על חרם אקדמי על מוסדות ישראליים. שתיהן הציגו את החרם כמוסדי ולא אישי, אך ההשפעה היא בכל זאת להעניש אנשי אקדמיה וסטודנטים בשל שיוך מוסדי לאומי.

המעבר ממוסדות ליהודים נראה בדרישות בקמפוסים לאחר 7 באוקטובר. סקר ADL ממאי 2024 על דרישות מחנות המחאה דיווח על קריאות לנתק קשרים עם הלל, עם ארגוני סטודנטים יהודיים ועם תוכניות הקשורות לישראל או לציונות. כאשר מוסדות יהודיים בתפוצות נעשים מטרות, הטענה המשפטית על עזה עוברת לענישה חברתית של יהודים. אותו היגיון הופיע גם מחוץ לקמפוסים. בפילדלפיה בדצמבר 2023 כיוונו מפגינים למסעדת Goldie, מסעדת פלאפל הקשורה לשף הישראלי־אמריקאי מייקל סולומונוב, וקראו “Goldie, Goldie, you can’t hide, we charge you with genocide.” המסעדה אינה ממשלת ישראל. ההאשמה הייתה תלויה בקשר יהודי־ישראלי סמלי.

המסר המשתמע הוא שזהות יהודית נושאת אחריות מדינתית. האדם שמולו מפגינים אולי אינו חי בישראל, אינו מצביע בישראל, אינו משרת בממשלת ישראל ואינו משפיע על החלטות צה״ל. אבל אם הוא קשור ליהדות, לישראל או לציונות, הוא יכול להיחשב חלק מן המערכת שיש להעניש או לבודד. הסטנדרט הזה אינו מוחל בדרך כלל על קהילות אחרות. אמריקאים ערבים אינם נדרשים להשיב על כל ממשלה ערבית. אמריקאים איראנים אינם נדרשים לשלם מחיר חברתי על כל מעשה של המשטר האיראני. מוסלמים בתפוצות אינם נדרשים להוקיע כל ארגון או מדינה מוסלמית כתנאי להשתייכות אזרחית רגילה. יהודים מקבלים מבחן מיוחד.

הדרישה הסלקטיבית הזאת מסבירה מדוע המונח מסוכן כאשר הוא עוזב טיעון משפטי ונכנס למיון חברתי. הוא משתמש בשפת התנגדות לאחריות קולקטיבית כדי להצדיק אחריות קולקטיבית ליהודים. הרעיון שיהודים נושאים אשמה קבוצתית עתיק. אחת מצורותיו הראשונות והמשפיעות הייתה טענת רצח האל: הטענה שהיהודים כעם אחראים לצליבת ישו. אף שתיאולוגיות נוצריות רבות שינו את שפתן במאה העשרים, המבנה ההיסטורי של אשמה יהודית קולקטיבית השאיר עקבות עמוקים.

ועידת לטראן הרביעית בשנת 1215 דרשה שיהודים ומוסלמים בארצות נוצריות יובחנו בלבוש. האכיפה השתנתה, ותקופות מאוחרות פיתחו צורות שונות של סימון, הפרדה והגבלת יהודים. הדפוס אינו זהה לענישה קולקטיבית מודרנית, אך הוא שייך להיסטוריה רחבה יותר שבה יהודים טופלו כקבוצה נושאת אשמה וסיכון. מיתוס רצח־הטקס נשא את הדפוס לצורה אחרת. החל במקרה ויליאם מנוריץ׳ בשנת 1144, יהודים הואשמו ברצח ילדים נוצרים לשימוש בדם. טענות כאלה הביאו למשפטים, רדיפות, גירושים ופוגרומים. שוב, המונח המודרני אינו חוזר תמיד על המיתוס הדתי. אבל כאשר יהודים מסומנים כמי שנושאים דם פלסטיני באופן קבוצתי, המבנה מוכר.

האנטישמיות המודרנית שינתה את אוצר המילים. בפרשת דרייפוס, הרשעתו הכוזבת של קצין יהודי אחד בבגידה שימשה להטלת חשד על נאמנות יהודית בכלל. במאה העשרים, תנועות אנטישמיות הפכו את היהודים לכוח קולקטיבי מאחורי קפיטליזם, קומוניזם, מלחמה, מהפכה או דעיכה לאומית. “ענישה קולקטיבית” אנטי־ציונית אינה אותו דבר, אך היא יכולה להפעיל אותו מנגנון: היהודי היחיד נדרש לשאת את אשמת הקבוצה. המונח פועל בשתי זירות. משפטית, הוא מכניס את ישראל לשפת המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זה יכול להיות לגיטימי כאשר הטענה מדויקת, מבוססת ומוגבלת למדיניות או פעולה מסוימת.

באנטי־ציונות, הביטוי עובד לעיתים אחרת. הוא מספק פסק דין לפני שהמקרה הוכח. הוא יכול להפוך כל נזק אזרחי בעזה לראיה לענישה קולקטיבית, בלי לשאול מה הייתה המטרה הצבאית, מה ידעו המפקדים, מה עשה חמאס, אילו אזהרות ניתנו, או אילו חלופות היו קיימות. חברתית, הביטוי יכול להפוך לכלי סינון. סטודנטים יהודים, אמנים, חוקרים, בעלי עסקים, בתי כנסת או ארגונים קהילתיים יכולים להילחץ להוקיע את ישראל, לתמוך בחרם או לקבל הדרה. כישלון לעשות זאת מוצג כשותפות לענישה קולקטיבית.

החרם הנאצי על עסקים יהודיים באפריל 1933 אינו השוואה מדויקת. הוא היה מאורגן בידי מדינה וגובה באיומים. אבל הוא מזכיר את הסיכון המבני: אנשים מסומנים כיעדי ענישה בגלל קשר יהודי קבוצתי ולא בגלל מעשיהם האישיים. ביקורת על ישראל היא מותרת, כפי שביקורת על כל מדינה צריכה להיות מותרת. הבעיה מתחילה כאשר ביקורת על ישראל נעשית מבחן ליהודים, וכאשר המונח שמתיימר להתנגד לענישה קולקטיבית משמש להצדקת לחץ קולקטיבי על יהודים.

סעיף 33 לאמנת ז׳נבה הרביעית קובע: “No protected person may be punished for an offence he or she has not personally committed.” הוא מוסיף כי ענישה קולקטיבית וכל אמצעי הפחדה או טרור אסורים. יש להפריד בין הטענה המשפטית לבין הטענה החברתית. אדם יכול לטעון שמדיניות ישראלית מסוימת מפרה את סעיף 33 בלי לדרוש שיהודים בתפוצות ייענשו, יוחרמו או יידרשו להתוודות. הדו״ח השנתי הסופי של ADL לשנת 2023 דיווח על 8,873 אירועים אנטישמיים בארצות הברית, מתוכם 5,204 בין 7 באוקטובר לסוף השנה. חלק גדול מן העלייה היה קשור לישראל ולציונות. הנתון מספק הקשר לשאלה כיצד שפה על אחריות קולקטיבית נוחתת על יהודים בפועל.

גם את דוגמאות החרם האקדמי יש לשמור מדויקות. MESA ו־AAA תיארו את החרמות שלהן כמוסדיים. AAA אף הדגישה שהחרם אינו מכוון לאנשים פרטיים על בסיס זהותם. הביקורת היא שגם חרם “מוסדי” יכול להעניש אנשים בגלל שיוך ישראלי או יהודי־ציוני. הוא הופך מונח משפטי לקיצור דרך.

סעיף 33 הוא דין אמיתי. זה הופך את הביטוי לרציני. זה אינו הופך כל שימוש בו לרציני. טענה משפטית דורשת עובדות, הגדרה, קשר סיבתי והבחנה בין מדיניות, תוצאה וכוונה. הוא מגנה ענישה קבוצתית בזמן שהוא לעיתים מפעיל אשמה קבוצתית.

הביטוי אומר שאין להעניש אנשים על מעשים שלא עשו. ובכל זאת יהודים נדרשים לעיתים להשיב על ישראל, להתנצל בשם ישראל או לשלם מחיר חברתי בגלל קשר לישראל. הסתירה אינה שולית. היא מרכזית. הוא מאפשר לחמאס ולרשויות פלסטיניות אחרות להיעלם. הביטוי מתמקד בדרך כלל בכוח הישראלי ואומר מעט על שלטון חמאס בעזה, שימוש באתרים אזרחיים, החזקת חטופים, דיכוי פלסטינים, ירי רקטות והסטת סיוע. כך הוא הופך מצוקה אזרחית לתביעה חד־כיוונית נגד ישראל בלבד. הוא הופך השתייכות יהודית למותנית. כאשר סטודנטים יהודים, בתי כנסת, מסעדות, אמנים או חוקרים נחשבים מטרות לגיטימיות אלא אם יגנו את ישראל, הטענה נגד ענישה קולקטיבית הפכה בעצמה לענישה קולקטיבית.