סיימו את המצור

“סיימו את המצור” היא דרישה להסיר את ההגבלות היבשתיות והימיות של ישראל על עזה. במובן צר, היא יכולה להתכוון להרחבת גישה הומניטרית, למעברים צפויים יותר, ולפגיעה פחותה בחיי אזרחים. בשימוש אנטי־ציוני עכשווי, לעומת זאת, היא בדרך כלל מתכוונת למשהו רחב יותר: הסרת השליטה הישראלית בגישה הימית של עזה, בבדיקות הגבול, בהגבלות על חומרים דו־שימושיים ובסינון מטענים, כמעט בלי התייחסות לאספקת הנשק של חמאס או לתפקידה של מצרים ברפיח. הדרישה נעשתה מרכזית לאחר שחמאס השתלט על עזה ביוני 2007. ישראל הידקה את מגבלות המעברים היבשתיים לאחר ההשתלטות הזאת, בעוד שמצרים שלטה ביציאה הדרומית של עזה דרך רפיח. הסגר הימי של ישראל הגיע מאוחר יותר. ספר המקרים של הצלב האדום הבינלאומי מתעד שישראל הטילה את הסגר הימי ב־3 בינואר 2009 והודיעה עליו ב־6 בינואר. הנקודה אינה שכל הגבלה ישראלית הייתה חכמה, חוקית או אנושית. הנקודה היא שהסיסמה בדרך כלל מתחילה אחרי שבעיית הביטחון כבר נמחקה.

המצב המשפטי שנוי במחלוקת. מדריך סן רמו מתיר סגרים ימיים בעימות מזוין כאשר התנאים המשפטיים מתקיימים, אבל הוא גם אוסר סגר שמטרתו היחידה היא הרעבת אזרחים או מניעת מוצרים הדרושים להישרדות, ואוסר פגיעה בלתי־מידתית באזרחים. ועדת פאלמר של האו״ם הסיקה ב־2011 שהסגר הימי של ישראל הוטל כאמצעי ביטחוני לגיטימי למניעת הגעת נשק לעזה דרך הים ותאם את המשפט הבינלאומי. משלחת בדיקה נפרדת של מועצת זכויות האדם של האו״ם הגיעה למסקנה הפוכה לגבי הסגירה והסגר. ערך רציני צריך להחזיק את שני הדברים: דיני סגר קיימים, ולהגבלות על עזה היו עלויות אזרחיות קשות.

הביטוי מופיע במשטים לעזה, בחומרי BDS, במחאות בקמפוסים, בעצרות להפסקת אש, בהודעות של ארגונים לא־ממשלתיים ובסיסמאות ברשתות החברתיות. מסעותיה של תנועת Free Gaza מקפריסין בשנת 2008 סייעו להפוך את הביטוי לדרישת פעולה ישירה. המשט של 2010 ותקרית מאווי מרמרה העניקו לו תהודה בינלאומית. באנטי־ציונות, הסיסמה כמעט אינה מבחינה בין מדיניות המעברים היבשתיים, הסגר הימי, מגבלות רפיח של מצרים ושלטון חמאס בתוך עזה. ההבחנות האלה חשובות. המעברים היבשתיים קובעים את זרימת האנשים, המזון, התרופות, הסחורות המסחריות, הדלק וחומרי הבנייה. הסגר הימי עוסק בגישה דרך הים ובמניעת משלוחי נשק. רפיח נוגע למצרים, לא לישראל לבדה. חמאס שולט בעזה מבפנים והשתמש בנכסים צבאיים, מנהרות, רקטות ולקיחת בני ערובה כחלק ממלחמתו נגד ישראל. “סיימו את המצור” בדרך כלל הופך את כל זה לדרישה אחת המופנית לישראל.

הביטוי מופיע לעיתים לצד “פתחו את עזה”, “שברו את המצור” ו“הפסיקו להרעיב את עזה”. המילים האלה חזקות משום שמצוקת האזרחים בעזה אמיתית. החולשה אינה חמלה כלפי אזרחים. החולשה היא סירובה של הסיסמה לומר מה יחליף בדיקה ומניעת נשק לאחר הסרת ההגבלות. המשמעות המשתמעת היא שעזה סגורה מפני שישראל רוצה שפלסטינים יסבלו. הטענה הזאת משמיטה את הרצף שהוליד את המדיניות. ישראל פינתה את חייליה ואת יישוביה מעזה ב־2005. Human Rights Watch דיווח שארגונים פלסטיניים חמושים ירו כ־2,700 רקטות מסוג קסאם לעבר ישראל מספטמבר 2005 עד מאי 2007, ושההתקפות הללו הפרו את דיני המלחמה משום שהרקטות לא היו מדויקות דיין כדי להבחין בין מטרות צבאיות לאזרחים. לאחר מכן חמאס השתלט על עזה ביוני 2007.

ניסיונות הברחת נשק קדמו גם הם לסגר הימי. ישראל אומרת שהסנטוריני, שיורטה במאי 2001, נשאה משלוח נשק גדול מלבנון לעבר עזה. בינואר 2002 תפסה ישראל את קארין A ואמרה שמטענה כלל 50 טונות של נשק מתקדם, כולל רקטות, רובים, פצצות מרגמה, מוקשים ונשק נגד טנקים. האירועים האלה אינם מוכיחים שכל הגבלה מאוחרת הייתה מוצדקת. הם כן מראים מדוע גישה דרך הים לא יכלה להיחשב לשאלת ספנות ניטרלית.

הסיסמה גם מוחקת את מצרים. מצרים הגבילה תנועה דרך רפיח, פעלה נגד מנהרות הברחה והרסה מבנים ברפיח המצרית כדי ליצור אזור חיץ. Human Rights Watch דיווח שהרשויות המצריות הרסו אלפי מבנים לאורך גבול עזה בין 2013 ל־2015. ובכל זאת, אוצר המילים של המחאה העולמית כמעט אינו אומר “סיימו את המצור המצרי”. ההשמטה חושפת את היעד. ישראל מוצגת כשחקן היחיד שיש לו אחריות וסמכות פעולה.

הביטוי שייך להיסטוריה של עזה לאחר ההתנתקות. באוגוסט וספטמבר 2005 ישראל הסירה את יישוביה ואת כוחותיה הצבאיים מן הרצועה. ב־2006 חמאס ניצח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. ביוני 2007 חמאס השתלט באלימות על עזה מידי פת״ח. לאחר מכן ישראל ומצרים הידקו את בקרת הגבולות.

הצורה הימית התפתחה מאוחר יותר. ישראל פרסמה אזהרות ימיות ב־2008 והטילה את הסגר הימי בינואר 2009 במהלך עימות עם חמאס. תנועת Free Gaza ומשטים מאוחרים יותר ניסו לשבור את הסגר הזה בים. מטרתם לא הייתה רק מסירת סיוע. משלחת הבדיקה של האו״ם ציינה את המתח בין מטרות הומניטריות למטרות קמפיין ותיארה את המטרה העיקרית של המשט כלחץ ציבורי נגד הסגר.

דו״ח פאלמר מ־2011 הפך לאחר מכן למקור המשפטי המרכזי בצד הפרו־ישראלי לגבי הסגר הימי. הוא קיבל שישראל ניצבה בפני התקפות חמושות מעזה ושהסגר הימי אומץ כדי להגן על שטח ישראל ואזרחיה. הדו״ח גם אמר שמדיניות הגישה היבשתית של ישראל אינה בת־קיימא וזקוקה לשינוי. ההבחנה הזאת חשובה. הגנה על הסגר הימי אינה הגנה על כל הגבלה על החיים בעזה.

הסיסמה גורמת לשליטה ביטחונית ישראלית להישמע כמו אכזריות לשמה. ברגע שזה מתקבל, בדיקות, רשימות דו־שימוש, אזהרות ימיות, סינון גבולות והעברת מטענים דרך נמלים ישראליים נשמעים כולם כמו ענישה. השאלה הקשה — כיצד לעצור את חמאס מייבוא נשק בזמן שאזרחים מקבלים את מה שהם צריכים — נדחקת מן העין. היא גם הופכת את עזה לסיפור של שחקן אחד. בחירות חמאס, מדיניות הגבול של מצרים, הסכסוך הפלסטיני הפנימי, ירי רקטות, רשתות מנהרות ומשלוחי נשק נעלמים מן התמונה. ישראל נשארת. לכן הביטוי עובד היטב בעצרות. הוא נותן לקהל נבל אחד ופקודה אחת.

הביטוי גם יוצר מבחן חמלה כוזב. אדם שתומך בבדיקות או במניעת נשק יכול להיות מוצג כתומך ברעב. זו בחירה לא ישרה. גישה אזרחית ובדיקה ביטחונית אינן הפכים. מדיניות רצינית צריכה להגן גם על חיי אזרחים בעזה וגם על חיי אזרחים בישראל.

1. המונח “מצור” משמש לעיתים באופן רופף. מדיניות המעברים היבשתיים של ישראל והסגר הימי קשורים אך אינם זהים. הסגר הימי החל בינואר 2009; הסגירה הרחבה יותר הוחמרה לאחר שחמאס השתלט על עזה ביוני 2007. 2. ועדת פאלמר ומשלחת הבדיקה של מועצת זכויות האדם של האו״ם הגיעו למסקנות שונות. ועדת פאלמר מצאה שהסגר הימי חוקי. משלחת הבדיקה מצאה שהסגירה והסגר בלתי־חוקיים ובלתי־מידתיים. הערך אינו צריך להעמיד פנים שהרשומה המשפטית אחידה.

3. מדריך סן רמו שימושי משום שהוא מציג את שני צדדי השאלה המשפטית: סגר יכול להתקיים במסגרת דיני העימות המזוין, אך אי אפשר להשתמש בו כדי להרעיב אזרחים או לגרום נזק אזרחי מופרז. 4. המצב האזרחי בעזה קשה ואין למזער אותו. התשובה החזקה יותר לסיסמה אינה הכחשת המצוקה. היא הדרישה לכלול באותו משפט את חמאס, מצרים, הברחות נשק, ירי רקטות וצורכי הביטחון של ישראל.

5. אם דובר מתכוון ל“יותר סיוע, יותר גישה אזרחית ומטען מסונן”, הוא יכול לומר זאת. אם דובר מתכוון ל“הסרת כל בדיקה ושליטה ימית ישראלית”, עליו להודות בתוצאה הביטחונית. היא מתייחסת לבעיית ביטחון כאילו החלה מרשעות ישראלית. ההגבלות לא נוצרו בחלל ריק. הן באו לאחר נסיגת ישראל מעזה, ירי רקטות לעבר יישובים ישראליים, השתלטות חמאס על הרצועה וניסיונות הברחת נשק מתועדים. העובדות האלה אינן מצדיקות כל החלטה ישראלית. הן כן מפריכות את הטענה שאפשר להבין את המדיניות בלי האיום.

היא משאירה את חמאס מחוץ למשפט. עזה אינה מנוהלת בידי ועדה הומניטרית ניטרלית. חמאס שולט בשטח, בנה רשת צבאית בתוך אזורים אזרחיים, ירה רקטות לעבר יישובים ישראליים וביצע את מעשי הטבח של 7 באוקטובר. כל דרישה להסרת הגבלות חייבת לענות כיצד מונעים מחמאס להתחמש מחדש. היא שוכחת את מצרים.

רפיח נמצאת בגבולה הדרומי של עזה עם מצרים. מצרים הגבילה תנועה, פעלה נגד מנהרות והרסה שכונות באזור הגבול שלה. קמפיין שמזכיר רק את ישראל אינו מתאר את כל גבולות עזה. הוא בוחר את מטרתו. היא מבלבלת חמלה עם גישה ללא בדיקה. אזרחים זקוקים למזון, תרופות, מים, דלק וחומרי שיקום. ישראל צריכה למנוע מנשק ומחומרים דו־שימושיים להגיע לחמאס. מדיניות רצינית פועלת בתוך המתח הזה. “סיימו את המצור” לעיתים קרובות מתחמקת ממנו.