ג׳נוסייד / ג׳נוסיידי

באנטי־ציונות העכשווית, ג׳נוסייד נעשה ההאשמה המרכזית נגד ישראל, והמילה נותקה מן המשמעות המשפטית שלה. ג׳נוסייד הוא פשע מסוים. אמנת הג׳נוסייד משנת 1948 מגדירה אותו כמעשים הנעשים בכוונה להשמיד, בשלמות או בחלק, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית משום היותה כזאת. הכוונה היא כל התיק. מספר מתים גבוה אינו ג׳נוסייד, אבדות אזרחיות כבדות אינן ג׳נוסייד, ואפילו כוח בלתי מידתי, כאשר הוא מוכח, אינו ג׳נוסייד. מנסחי האמנה בנו את המילה כך במכוון, ובית הדין הבינלאומי לצדק שמר על הקו: בבוסניה נגד סרביה (2007) הוא קבע שכאשר מסיקים כוונה מדפוס התנהגות, ג׳נוסייד חייב להיות ההסבר הסביר היחיד שההתנהגות מאפשרת. אם יש סיבה אפשרית אחרת ללחימה — הבסת אויב חמוש, לוחמה עירונית, מאבק בטרור או התקוממות חמושה — ההאשמה נכשלת. זו אינה טכניות. זה ההבדל בין מלחמה, גם מלחמה נוראה, לבין פשע הפשעים.

כאשר ההאשמה מוחלת על עזה, ג׳נוסייד אינו תיאור של מה שקורה. זהו פסק דין שניתן לפני המשפט. הוא מציב את ישראל לצד השואה, ההולודומור ורואנדה בעוד שום בית משפט לא בחן אם הכוונה הזאת התקיימה בכלל. אדם יכול לגנות תקיפה מסוימת, מצור או קבינט מלחמה בלי לטעון שישראל יצאה להשמיד את העם הפלסטיני. האשמת הג׳נוסייד מדלגת על הצעד הזה. היא מודיעה את המסקנה תחילה ואז מחפשת ראיות אחר כך.

המילה משמשת כיום כאילו העניין כבר הוכרע. בקמפוסים היא נישאת בסיסמה “זה לא מסובך, זה ג׳נוסייד”, שורה שנועדה לסגור את הדיון שהיא מתיימרת לנהל, והיא מזינה הצבעות למשיכת השקעות, מכתבי סגל וקמפיינים להרחיק חוקרים ישראלים מכנסים ומכתבי עת. היא נכנסה גם למערכת הפורמלית, שבה יש לה משקל שמעטים עוצרים לבדוק. דרום אפריקה הביאה את ההאשמה לבית הדין הבינלאומי לצדק בדצמבר 2023. הדווחית המיוחדת של האו״ם פרנצ׳סקה אלבנזה כינתה את דו״ח מרץ 2024 שלה Anatomy of a Genocide. אמנסטי אינטרנשיונל ו־Human Rights Watch אמרו בדצמבר 2024 שישראל מבצעת ג׳נוסייד, ובספטמבר 2025 אימצה האגודה הבינלאומית לחקר ג׳נוסייד החלטה שאמרה אותו דבר. החזרה עושה את העבודה שההוכחה אמורה לעשות.

ההאשמה עושה את הנזק הכבד ביותר סביב 7 באוקטובר 2023. אם ישראל היא הצד המבצע ג׳נוסייד, אז רצח כאלף ומאתיים בני אדם באותו יום, האונס וחטיפתם של יותר ממאתיים וארבעים בני ערובה יכולים להיות מוצגים מחדש כהתנגדות, והטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה נעשה בשקט למשהו שאדם יכול להגן עליו. דייוויד הירש תיאר את הדרך שבה הטיעון אוטם את עצמו: כל פעולה מלחמתית ישראלית מקופלת בחזרה כהוכחה נוספת, כך ששום דבר אינו רשאי להיחשב נגד ההאשמה. טענה שאי אפשר לבדוק אינה ממצא. היא סעיף אמונה.

האשמת הג׳נוסייד נגד ישראל לא התחילה במלחמה הזאת. יש לה רקורד ארוך, והרקורד הזה מראה את אותה האשמה מגיעה שוב ושוב לפני העובדות שאמורות לתמוך בה. האנשים שכתבו את אמנת 1948 ראו מראש את הסכנה בשימוש לרעה. המזכ״ל טריגווה לי הזהיר שהרחבת המילה יתר על המידה תהרוס את האמנה, ורשומות הניסוח אומרות בפשטות שאבדות אזרחיות כבדות במלחמה רגילה אינן, ככלל, ג׳נוסייד. כאשר סוריה ניסתה להכניס הגדרה של עקירה כפויה — מהלך שכוון בבירור למדינת ישראל החדשה — הוועדה המשפטית דחתה זאת בעשרים ותשעה מול חמישה, ואפילו מצרים, שהייתה אז במלחמה עם ישראל, אמרה שזה מרחיק מעבר לכל מה שג׳נוסייד אי פעם התכוון אליו.

ההאשמה חזרה ב־1982. החלטת העצרת הכללית 37/123 של האו״ם כינתה את טבח סברה ושתילה מעשה ג׳נוסייד ועברה בלי קול נגד אחד, אף שההרג בוצע בידי מיליציה פלנגיסטית לבנונית. אנטוניו קסזה ציין שהמשלחת שעמדה מאחורי ההחלטה כלל לא טענה את רכיבי הפשע בפועל, וויליאם שבאס הסיק שהמילה נבחרה כדי להביך את ישראל, לא כדי להתאים למה שקרה. מוועידת דרבן ב־2001 השפה חדרה עמוק אל המשפט הבינלאומי, וב־2023 הגיעה לבית הדין הבינלאומי לצדק. שישה עשורים מפרידים בין התיקון הסורי לבין התיק של דרום אפריקה. מה שנשאר קבוע אינו הראיות. זה הנאשם.

מחוץ לאולם המשפט, המילה פועלת כמבחן נאמנות. סטודנטים ואנשי מקצוע יהודים ששומרים על קשר כלשהו לישראל נתקלים בה כדרישה להתנער, ועבור רוב היהודים מחוץ לישראל זה אינו דבר קטן, משום שישראל היא משפחה ואמונה, לא הפשטה זרה. נורמן גודה וג׳פרי הרף טוענים שהתווית אינה רק שגויה עובדתית; בפועל היא מעניקה כיסוי למטרה המוצהרת בגלוי של חמאס להרוג יהודים. ההאשמה עושה עבודה פוליטית רחבה בהרבה ממה שהיא מסוגלת להוכיח. יש גם מהלך שקט יותר בתוך המחקר עצמו. חוקר הג׳נוסייד מרטין שו הציע להחליף את השאלה “מהו ג׳נוסייד” בשאלה “מה צריך להיות פירושו של ג׳נוסייד”, וקרא להסיר הרג המוני וכוונה מרשימת הרכיבים הדרושים. זו הודאה המחופשת להצעה. היא מודה שעל פי החוק כפי שהוא כתוב, מגיני ישראל יכולים להראות שהמבחן אינו מתקיים, ולכן המבחן נכתב מחדש עד שפסק הדין מתאים. כאשר צריך לשנות את ההגדרה כדי לנצח, כבר הפסדת את הטיעון העובדתי.

זה כל התיק, והוא חוק, לא רגש. מלחמה יכולה להיות מכוערת, ואף להפר כללים במקומות מסוימים, בלי להיות ג׳נוסייד, משום שג׳נוסייד דורש מטרה ספציפית להשמיד קבוצה ככזאת. ישראל אמרה מן היום הראשון שהיא נלחמת בחמאס בתגובה ל־7 באוקטובר, לא בעם הפלסטיני, והמטרה המוצהרת הזאת היא עצמה ההסבר המתחרה שבוסניה נגד סרביה דורש לשלול לפני שניתן למצוא כוונה. אפשר לשפוט את המלחמה בחומרה ועדיין לראות שהרף של הפשע החמור ביותר לא נחצה. ישראל התקשרה לתושבים לפני תקיפות, הטילה כרוזים, שלחה אזהרות מוקלטות ומסרונים בערבית, ופרסמה מפות פינוי מחולקות לריבועים שאמרו לאנשים מאילו אזורים לצאת ולאן ללכת. היא עצרה את מלחמתה שלה בשלושה סבבים בספטמבר 2024 כדי שארגון הבריאות העולמי יוכל לחסן יותר משש מאות אלף ילדים בעזה נגד פוליו. אנליסטים צבאיים כמו ג׳ון ספנסר טוענים שישראל שלחה כוחות קרקע לקרבות עירוניים קרובים, במחיר כבד לחייליה שלה, משום שהנתיב הזה הורג פחות אזרחים מאשר השטחת בניינים מן האוויר. היא פתחה חקירות נגד חייליה והגישה כתבי אישום בחלק מן המקרים. כל זה אינו אומר שהמלחמה הייתה נקייה, וחלקים ממנה שנויים במחלוקת. יחד, זו התנהלות של צבא שמנסה להביס את חמאס, לא של משטר שמנסה למחוק עם — משום שמשטר הנחוש להשמיד אינו מזהיר איש, אינו מחסן איש ואינו מעמיד איש לדין.

בית הדין הבינלאומי לצדק מצא זכויות אפשריות והורה על צעדים זמניים; הוא לא מצא ג׳נוסייד. בית הדין הפלילי הבינלאומי מצא בסיס לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות, ולפי הרקורד שלו עצמו לא הגיע אפילו להשמדה, שנמצאת מדרגה מתחת לג׳נוסייד. טיעון רציני מסרב לנפח את הפסיקות הללו לפסק דין של ג׳נוסייד, ומסרב באותה תקיפות להפוך אותן לרקורד נקי. צריך לעמוד על מה שבתי המשפט אמרו בפועל. זה די והותר.

הקו מ־1948 דרך 1982 ועד 2023 מראה האשמה שחוזרת בלי קשר לעובדות המלחמה המסוימת. היא כמעט הפכה לפארסה בספטמבר 2025, כאשר האגודה הבינלאומית לחקר ג׳נוסייד אימצה את החלטתה. מתוך כחמש מאות חברים, רק מאה עשרים ותשעה הצביעו, מאה ושמונה מהם בעד, בגוף שמקבל לשורותיו גם מי שאינם מומחים, בעוד מתנגדים אמרו שהדיון נחסם. מכתב נגדי, Scholars for Truth About Genocide, משך כ־178 חתימות — יותר ממספר התומכים בהחלטה עצמה — ובהן תובעים לשעבר של פשעי מלחמה נאציים והיסטוריונים מרכזיים של השואה, ודרש למשוך את ההחלטה. הנקודה שלהם הייתה פשוטה: הוזלת המילה ג׳נוסייד כדי להנחית מכה פוליטית היא סוג של נזק בפני עצמו.

ישראל מצביעה על כמויות גדולות של מזון ואספקה שהוכנסו לאורך המלחמה, רבות מהן נמדדו בידי מתפ״ש, ועל אוכלוסייה עזתית שגדלה תחת הסגר במקום להיעלם. מול זה עומדת עובדה קשה: עזה סבלה רעב, עקירה, הרס והתמוטטות אזרחית בהיקף עצום. הנקודה אינה להכחיש את הסבל. הנקודה היא שהסבל הזה אינו מוכיח מעצמו כוונה להשמיד עם. דין הג׳נוסייד אינו נועד למדוד את עומק הכאב. הוא נועד להוכיח מטרה מסוימת.

כאן כל הרקורד נוחת. הכוונה למחוק עם אינה מסתתרת בסכסוך הזה וממתינה שננחש אותה ממפת תקיפות אוויר. היא כתובה במפורש באמנת חמאס מ־1988, במיתולוגיה הפוליטית של הארגון ובטבח של 7 באוקטובר. האנטי־ציונות הופכת את הסדר. היא לוקחת את התנועה שאמרה במילים ובמעשים שהיא רוצה להרוג יהודים, מזיזה אותה לשוליים, ומדביקה את שם הפשע לקורבנות שהחליטו להילחם בחזרה.