מדינה נאצית

“מדינה נאצית” היא תווית אנטי־ציונית המציגה את ישראל כיורשת גרמניה של היטלר. היא אינה אומרת רק שחוק, שר, פעולה צבאית או קואליציה שגויים. היא הופכת את המדינה עצמה לצורה הנוכחית של נאציזם. ההשוואה הזאת תלויה בעיוות היסטורי חמור. גרמניה הנאצית הייתה דיקטטורה גזעית חד־מפלגתית שנבנתה על טרור מדינתי, כיבוש, חוק אנטישמי ורצח שיטתי של שישה מיליון יהודים. מוזיאון השואה של ארצות הברית מתאר את השואה כרדיפה ורצח שיטתיים, בחסות המדינה, של שישה מיליון יהודים אירופים בידי גרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומשתפי הפעולה שלה. חוקי נירנברג משנת 1935 שללו מיהודים אזרחות ואסרו נישואים ויחסי מין בין יהודים לבין גרמנים שהוגדרו כלא־יהודים לפי חוק הגזע הנאצי.

ישראל היא מדינה בעלת רוב יהודי עם סכסוכים קשים, חוקים שנויים במחלוקת, שלטון צבאי בשטח שנוי במחלוקת, אי־שוויון פנימי ודיון ציבורי חריף. היא אינה מדינה נאצית. יש בה בחירות, מפלגות אופוזיציה, בתי משפט, אזרחים ערבים, שופטים לא־יהודים, מחאה ציבורית והתנהלות צבאית הכפופה לביקורת משפטית. אף אחת מן העובדות האלה אינה מחסנת את ישראל מביקורת. הן כן הופכות את התווית הנאצית לשקר היסטורי.

מטרת התווית אינה דיוק. מטרתה היא היפוך. המדינה שנוצרה לאחר חורבן יהדות אירופה מוצגת כיורשת המשטר שניסה להשמיד את היהודים. לכן הביטוי מבצע היפוך שואה: הוא לוקח את הטראומה המרכזית של ההיסטוריה היהודית המודרנית ומפנה אותה נגד ריבונות יהודית. התווית מופיעה בשלטי מחאה, גרפיקות ברשת, גרפיטי, קריקטורות, כרזות וחומרי חרם. לעיתים קרובות היא באה עם צלבי קרס המצוירים על דגלי ישראל, שפמי היטלר המודבקים למנהיגים ישראלים, דימויי אס־אס, דימויי מחנות או סיסמאות המתארות את עזה כאושוויץ. התמונות הללו אינן מסבירות. הן נועדו לזעזע, לבייש ולבודד.

הגדרת העבודה של IHRA לאנטישמיות נותנת לדפוס הזה מקום מדויק באנטישמיות בת זמננו: דוגמאות עשויות לכלול השוואת מדיניות ישראלית עכשווית למדיניות נאצית, בהתאם להקשר. דו״ח 2009 של המכון האירופי לחקר אנטישמיות בת זמננו על “קלף הנאצים” הגדיר באופן דומה את הבעיה כשימוש במונחים או בסמלים נאציים ביחס ליהודים, לישראל, לציונות או להיבטים של חוויה יהודית. הביטוי נעשה בולט במיוחד שוב אחרי 7 באוקטובר 2023. הטבח בהובלת חמאס לווה בגל טענות שישראל נעשתה דמוית־נאצים בגלל מלחמתה בעזה. בהקשר הזה התווית עשתה שני דברים בבת אחת. היא מחקה את פשעי חמאס על ידי העברת תשומת הלב לישראל כ״רייך השלישי״ החדש כביכול, והיא גרמה לאבל יהודי אחרי 7 באוקטובר להיראות צבוע או מזויף.

המונח מופיע גם בדיבור רשמי. נשיא טורקיה רג׳פ טאיפ ארדואן השתמש שוב ושוב בהשוואות להיטלר נגד מנהיגים ישראלים במהלך מלחמת עזה. ההשוואות הללו דווחו ברויטרס ב־2023 וב־2024. כאשר ראש מדינה משתמש באנלוגיה נאצית נגד ישראל, השפה עוברת ממחאת רחוב לעימות ציבורי רשמי. קריאה לישראל “מדינה נאצית” מרמזת שקיומה של ישראל אינו רק שנוי במחלוקת אלא מפלצתי. היא מבקשת מן המאזין להציב את ישראל מחוץ ליחסים רגילים. מסחר, מחקר, נסיעות, דיפלומטיה, תרבות וחילופי מוסדות יכולים אז להיתפס כמגע עם פשיזם.

התווית גם מרמזת שכוח לאומי יהודי הוא משחית באופן ייחודי. יהודים היו פעם קורבנות של חוקי גזע נאציים, גטאות, גירושים ומחנות השמדה. סיסמת המדינה הנאצית אומרת שכאשר יהודים נעשו חמושים וריבונים, הם שעתקו את הרוע שכיוון אליהם. לכן הביטוי פוצע מעבר לעלבון רגיל. הוא אינו רק מגנה את ישראל. הוא אומר ליהודים שמפעל ההישרדות שלהם נעשה הדבר שרצח את משפחותיהם.

הוא גם ממזג קטגוריות שחייבות להישאר נפרדות. מוות אזרחי במלחמה אינו מחנות מוות. שלטון צבאי אינו חוקי נירנברג. בקרת גבולות אינה השמדה תעשייתית. התנהלות קשה או בלתי חוקית של מדינה אינה הוכחה שהמדינה היא גרמניה הנאצית. תיק רציני חייב לזהות את המעשה, הכלל, הראיה והאחראי. סיסמת המדינה הנאצית מתחמקת מן העבודה הזאת באמצעות הוצאת האימה האצורה של השואה.

התוצאה היא מערכת היתרים. אם ישראל היא גרמניה הנאצית, אז מי שתומכים בקיומה של ישראל יכולים להיות מטופלים כאוהדי פשיזם. סטודנטים יהודים, בתי כנסת, הללים, אמנים, חוקרים, תורמים וארגונים קהילתיים יכולים אז להילחץ, להיות מודרים או מאוימים בטענה שהם מיושרים עם נאציזם. התווית אינה נשארת במזרח התיכון. היא הולכת בעקבות יהודים אל החיים האזרחיים.

השוואה נאצית בשיח אנטי־ישראלי לא התחילה אחרי 7 באוקטובר. היא נעשתה רכיב מרכזי בשפה אנטי־ציונית של המלחמה הקרה אחרי ניצחון ישראל ב־1967 על מדינות ערב שנתמכו בידי הסובייטים. התעמולה הסובייטית הייתה צריכה להשחיר את הציונות בקרב קהלים פוסט־קולוניאליים ובשמאל המערבי. אחת השיטות הייתה להשוות ציונות לגזענות, פשיזם, אימפריאליזם ונאציזם. ספרו של יורי איבנוב Caution: Zionism!, שפורסם באנגלית בידי Progress Publishers בשנת 1970, הציג את הציונות ככוח עולמי ריאקציוני וקשר אותה לפשיזם. תעמולה סובייטית ובעלת בריתה הציגה את ישראל כגזענית, קולוניאלית ודמוית־נאצים תוך הימנעות משפה דתית גלויה נגד יהודים. החלטת העצרת הכללית 3379 בשנת 1975 העניקה אז לחלק מן הקמפיין הזה יוקרה עולמית כאשר הכריזה שהציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית. ההחלטה בוטלה ב־1991, אך אוצר המילים שרד.

איזבלה טברובסקי הראתה כיצד האנטי־ציונות הסובייטית שאבה מחומר אנטישמי צארי ונאצי, התאימה אותו לשפה מרקסיסטית־לניניסטית וייצאה אותו דרך הוצאה לאור ממלכתית ורשתות בינלאומיות. בשושלת הזאת, ההשוואה הנאצית לא פעלה כהיסטוריה זהירה. היא פעלה כהיפוך תפקידים. יהודים נעשו נאצים. ציונות נעשתה גזענות. ישראל נעשתה ההתגלמות החדשה של הרוע שממנו היהודים כמעט לא שרדו.

דגלי ישראל המאוחים עם צלבי קרס, עזה המושווית למחנות ריכוז, ומוסדות יהודיים המתוארים כפשיסטיים — כולם הופכים סכסוך מסוים לתיאטרון סמלי. הפרטים משתנים. ההיפוך נשאר. “מדינה נאצית” פועלת כתווית פסילה. מרגע שהיא מתקבלת, אין עוד צורך לדון בישראל כמדינה ממשית המתמודדת עם אויבים ממשיים, כישלונות ממשיים, חובות ממשיות ואיומי ביטחון ממשיים. היא מוצבת בקטגוריה של רוע מוחלט. ההצבה הזאת עושה את העבודה.

הביטוי גם גורם לניואנס להישמע מגונה. אם ישראל היא גרמניה הנאצית, אז שאלות על מנהרות חמאס, חטיפות, ירי רקטות, מגנים אנושיים, פינוי אזרחים, מידתיות או הצעות שלום יכולות להיתפס כהתחמקות. התווית מאמנת קהלים לשנוא הקשר. הוא גם מסייע לקמפיינים של חרם והדרה. שיתוף פעולה עם ישראלים יכול להיות מתואר מחדש כנורמליזציה עם פשיזם. מוסדות יהודיים יכולים להיחשד אם הם מגינים על קיומה של ישראל. חוקרים, אמנים, ספורטאים ודוברים ישראלים יכולים להיעשות בלתי ניתנים למגע. התווית יוצרת את האווירה שבה ענישה חברתית נראית מוצדקת.

התפקיד העמוק ביותר של הביטוי הוא השפלה. הוא משתמש בזיכרון יהודי נגד יהודים. הוא לוקח את שם המשטר שהחריב את יהדות אירופה ומצמיד אותו למדינה היהודית. האפקט אינו רק ביקורת על ישראל, אלא ביזוי משמעות השואה וגרימת אבל יהודי להיראות מזויף. 1. הגדרת העבודה של IHRA אינה אומרת שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמית. היא נותנת דוגמאות שעשויות להיות אנטישמיות בהתאם להקשר, ובהן השוואות של מדיניות ישראלית עכשווית למדיניות נאצית.

2. דו״ח EISCA על “קלף הנאצים” מועיל משום שהוא מתייחס לאנלוגיה נאצית כדפוס של מילים, דימויים וסמלים המשמשים נגד יהודים, ישראל, ציונות או חוויה יהודית. הוא גם מכיר בכך שאפשר להביע ביקורת חריפה על מדיניות ישראלית בלי השוואה נאצית. 3. גרמניה הנאצית לא הייתה פשוט מדינה קשה. היא הייתה דיקטטורה גזעית שחיסלה דמוקרטיה, שללה מיהודים אזרחות, פתחה במלחמת תוקפנות וביצעה ג׳נוסייד. כל השוואה אליה חייבת לעמוד בנטל יוצא דופן.

4. אפשר לבקר את ישראל בלי אנלוגיה נאצית. אפשר לבקר התנחלויות, שרים, החלטות צבאיות, פוליטיקה קואליציונית, מחלוקות משפטיות, כפייה דתית, התנהלות משטרתית או יחס לפלסטינים בלי לקרוא למדינה גרמניה הנאצית. 5. ההתנגדות החזקה ביותר לתווית אינה שישראל מעבר לביקורת. ההתנגדות החזקה ביותר היא שהתווית מזייפת את ההיסטוריה הנאצית, פוצעת את הזיכרון היהודי וגורמת ליחסים עם ישראל להיראות כשקולים לשיתוף פעולה עם פשיזם.

היא משתמשת במילה נאצי כתחליף להוכחה. גרמניה הנאצית הייתה דיקטטורה גזעית שהייתה מחויבת לכיבוש ולג׳נוסייד. ישראל היא מדינה דמוקרטית פגומה ונצורה עם בחירות, בתי משפט, מפלגות אופוזיציה, אזרחים ערבים, מחאה ציבורית ואיומי ביטחון חמורים. ביקורת על ישראל יכולה להיות חריפה ועדיין רצינית. קריאה לה מדינה נאצית מתחמקת מן הנטל לבנות תיק.

היא מענישה יהודים באמצעות האסון שלהם עצמם. הביטוי לוקח את השואה ומפנה אותה נגד העם שסומן יותר מכול על ידה. הוא אומר ליהודים שהמדינה שנבנתה בצלו של חורבנם הכמעט מוחלט נעשתה יורשת המשמיד. לכן ההשוואה אינה רק פוגענית. היא היפוך של זיכרון היסטורי.

היא הופכת מגע רגיל עם ישראל לאסור. אם ישראל היא גרמניה הנאצית, אז מסחר, דיפלומטיה, לימודים וחילופי תרבות נראים כשיתוף פעולה עם פשיזם. זה אינו טיעון מדיניות. זה הסגר מוסרי. היא מכבה את הדיון שהיא מתיימרת לפתוח. ברגע שהמילה נאצי נכנסת, שאלות על עובדות, כוונה, דיני מלחמה, חמאס, חטופים, אזרחים, גבולות או פשרות נשמעות כתרוצים. זו הסיבה שהמילה כה שימושית. היא מסיימת את השיחה לפני שהיא מתחילה.