אנטי־ציונות, 1880–1947

האנטי־ציונות בצורתה המוקדמת לא הייתה תנועה מאוחדת. היא הייתה קבוצה של התנגדויות — פילוסופיות, תיאולוגיות ופוליטיות — שהופנו נגד תוכנית אזרחית שהתפתחה משנות השמונים של המאה התשע־עשרה ואילך. הציונות טענה שהיהודים הם עם במובן הלאומי וזקוקים למולדת ריבונית כדי להבטיח את עתידם. אינטגרציוניסטים ברפורמה המוקדמת השיבו שהיהדות היא דת בלבד, לא לאום. בעיניהם, התשובה הראויה לאנטישמיות האירופית הייתה השתלבות עמוקה יותר בחיים הדמוקרטיים־ליברליים, והחזרה ללבנט נראתה להם כנסיגה מסוכנת לשבטיות.

מסורתיים דתיים ראו זאת אחרת. בעיניהם, מדינה שמוקמת בידי אדם הייתה יומרה עמוקה. בהסתמכות על התלמוד הבבלי ועל רעיון שלוש השבועות, רבנים אורתודוקסים טענו שהשיבה לארץ היא מעשה אלוהי שאת עיתויו אין לכפות. הקמת מדינה במאמץ אנושי נתפסה כהפרה, ונקודה זו נוסחה במפורש בהצהרה פומבית של הנהגה רבנית גרמנית ואוסטרית נגד הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. במקביל, תנועות סוציאליסטיות ותנועות פועלים כמו הבונד היהודי, שנוסד בווילנה באותה שנה, דחו את הפרויקט הלאומי מטעמים שמאליים. באמצעות רעיון הדוֹיקייט — ה״כאן־יות״ — הן התעקשו שפועלים יהודים צריכים לבקש סולידריות במקום שבו הם כבר חיים. הן ביטלו גבולות לאומיים כמבנים בורגניים וטענו שמולדת נפרדת תשרת את האינטרסים של האליטה היהודית נגד מעמד הפועלים.

התנגדות ערבית להגירה יהודית צמחה בין היתר מתוך שאלות של קרקע. נכבדים ערבים בירושלים פנו בשנת 1891 אל הווזיר הגדול העות׳מאני בבקשה לאסור על יהודים מרוסיה להגר ולרכוש אדמות. בשנת 1899 כתב יוסף אל־ח׳אלדי, ראש עיריית ירושלים לשעבר, אל הרב הראשי של צרפת; הוא הכיר בהיסטוריה היהודית, אך טען שהפרויקט צריך למצוא מקום אחר. כפי שתיעד דמיטרי שומסקי ב־Beyond the Nation-State, רבים מן המתנגדים המוקדמים תמכו במולדת יהודית בארץ ההיסטורית אך דחו מדינת לאום ריכוזית. הם לא יכלו לצפות את מנגנון ההשמדה שעמד להגיע באירופה.

לפני 1948 פעלה האנטי־ציונות דרך אתרים אזרחיים ודתיים — בתי כנסת, אסיפות רבניות, קבוצות פועלים וקונגרסים. היא ייצרה טיעונים, ארגנה התנגדות והפיקה ניירות עמדה רשמיים. המועצה האמריקנית ליהדות, שנוסדה בשנת 1942, ביטאה אנטי־ציונות רפורמית בארצות הברית, מתוך מחויבות לרעיון שהיהודים הם קהילה דתית ולא אומה. מבחוץ, בתוך הסדר העות׳מאני ולאחר מכן תחת המנדט הבריטי, המונח תיאר גם התנגדות פוליטית ולעיתים פיזית של אוכלוסיות ערביות. העצומה האנטי־ציונית שהוגשה לוודרו וילסון לקראת ועידת השלום בפריז בשנת 1919 נשאה חתימות של יותר מ־300 יהודים אמריקנים בולטים, ובהם שגריר ארצות הברית באימפריה העות׳מאנית הנרי מורגנטאו האב. היא טענה שמדינה יהודית תסתור את העקרונות הדמוקרטיים שלשמם נלחמה מלחמת העולם הראשונה. גנדי כתב את “The Jews in Palestine” בשנת 1938, טקסט אנטי־ציוני לכל דבר, וטען שפלסטין שייכת לערבים ושעל היהודים להוכיח את ערכם באמצעות אי־אלימות ולא באמצעות מדינה.

מרטין בובר, בתשובתו משנת 1939, שאל את גנדי אם הוא יודע מהו מחנה ריכוז ומה מתרחש בו. בובר אמר שאפשר לנסות פציפיזם מול בני אדם קהים בתקווה להחזירם בהדרגה אל תבונתם, אך לא מול “מכבש קיטור אוניברסלי שטני”. לבקש זאת מן היהודים בזמן השואה, כתב בובר, הוא “קידוש השם המושלך לרוח”. חנה ארנדט פרסמה בשנת 1944 את “Zionism Reconsidered”, ביקורת ממושכת על הלאומיות הציונית ועל המגמות האתניות שלה, אך לא הכחשה של מצוקת היהודים. בצורתה שלפני המדינה, אנטי־ציונות לא נשאה בהכרח משמעות של עוינות כלפי יהודים כעם. רבים מן הדוברים המרכזיים היו יהודים, והם ביססו את התנגדותם על מחויבויות דתיות, פוליטיות, תרבותיות או מוסריות. ההתנגדות לציונות כתוכנית אמרה שהפרויקט מוטעה, מסוכן או מנוגד לערכים יהודיים — לא שהקיום הקולקטיבי היהודי עצמו בלתי־לגיטימי. המתבוללים פחדו שהתנועה הלאומית תזמין האשמות של נאמנות כפולה ותערער את האמנציפציה. אורתודוקסים אנטי־ציונים פחדו מחילול הגאולה. סוציאליסטים פחדו מלאומיות בורגנית. ערבים מקומיים פחדו מעקירה פוליטית וקרקעית. אלה היו התנגדויות ממשיות, אך הן עדיין התקיימו לפני שהיהודים החזיקו במדינה ריבונית.

קלוד מונטיפיורי, שהתנגד להצהרת בלפור משנת 1917 שתמכה בבית לאומי ליהודים, צפה בעיות אפשריות של “נאמנות כפולה” וניסח את החשש בפשטות: כיצד אדם יכול להשתייך לשתי אומות בעת ובעונה אחת? אדווין סמואל מונטגיו, שהגיש לממשלת בריטניה את מזכרו נגד הצהרת בלפור, כינה אותה “אמונה פוליטית מזיקה” שאינה מתיישבת עם אזרחות. עבור מנהיגים ערבים מקומיים, הפרויקט היה התערבות קולוניאלית; זו פרספקטיבה שנעשתה חזקה יותר ככל שההגירה היהודית גדלה. הספר הלבן הבריטי של 1939, שהגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל לחמש שנים, נתפס בצד היהודי כעמדה אנטי־ציונית למעשה שאומצה תחת לחץ ערבי. עד 1947, כאשר האו״ם דן בחלוקה, האנטי־ציונות שלפני המדינה מיצתה את אפשרויותיה. הצבעת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947 לא סיימה את הוויכוח. בצורתה שלפני המדינה, אנטי־ציונות תפקדה כעמדה בתוך דיון פוליטי חי — כזה שהכיל מגוון עצום של פירושים, גם כשהתוצאות היו חמורות.

בין 1939 ל־1945 נרצחו שישה מיליון יהודים באירופה — בתאי הגזים של אושוויץ וטרבלינקה, בטבח בבאבי יאר, במחנה ההשמדה יאסנובאץ בקרואטיה, בגירושי רומניה לטרנסניסטריה ובגירוש 437,000 יהודי הונגריה לאושוויץ. שורדים שחזרו לביתם נתקלו בפוגרומים, בעוד ברית המועצות טיהרה את אזרחיה היהודים שלה. האסון הזה — רצח עם, שיתופי פעולה אנטישמיים ממלכתיים ואלימות לאחר המלחמה נגד ניצולים — שינה את המשמעות המעשית של הוויכוח. האנטי־ציונות של השנים 1880–1947 חולקת שם, אך לא אופי, עם מה שבא אחריה. תומכיה התמודדו עם התוכנית הלאומית לגופה, העלו טענות אמפיריות ופעלו בתוך מסורות מוכרות. הצורה שלפני המדינה מצוטטת לעיתים קרובות בידי אנטי־ציונים מודרניים כדי להכשיר את רעיונותיהם. הדבר אינו עומד בבדיקה. הדמיון בין המסורות מוחל בדיעבד: הנחות היסוד, השיטות, האמצעים והמטרות שלהן שונות במהותן.