אנטי־ציונות, 1948–6 באוקטובר 2023

הקמת ישראל במאי 1948 לא פתרה את הוויכוח האנטי־ציוני; היא הפנתה אותו למסלול אחר. לפני 1948 הדיון עסק בשאלה האם מדינה יהודית צריכה להתקיים. אחרי 1948 הוא עבר לשאלה האם המדינה שכבר קיימת זכאית להמשיך להתקיים. טענתו היסודית של הרצל — שחוסר הבית הפוליטי של היהודים הוא שורש האנטישמיות, ושרק ריבונות יכולה לספק ליהודים ביטחון — כבר לא נידונה כתיאוריה. דחיית החלוקה בידי הליגה הערבית ומלחמת 1948, שבה נלחמו חמש צבאות ערביות נגד המדינה שהוכרזה זה עתה, הוכיחו את הממד הצבאי של אותו פרויקט דחייה.

המלחמה יצרה שתי תוצאות מכוננות שיעצבו כל ויכוח מאוחר יותר: הישרדותה של ישראל מעבר לקווי החלוקה של האו״ם, והנכבה — שדרישת “זכות השיבה” הנקשרת בה נעשתה התביעה המרכזית של האנטי־ציונות הערבית במשך שבעת העשורים הבאים. מלחמת ששת הימים החריפה את שתיהן. התבוסה המהירה של מצרים, ירדן וסוריה, והשליטה שבאה אחריה בגדה המערבית, בעזה, בסיני וברמת הגולן, שינו את ממדי הסכסוך. האנטי־ציונות הסובייטית, שהתפתחה כבר מאז פנייתו האנטי־יהודית של סטלין לאחר המלחמה, מצאה קהל קשוב בעולם. הלאומיות הערבית קיבלה פצע חדש. והשמאל המערבי, שהתעורר סביב 1968, מצא במאבק הפלסטיני מאבק שאפשר לספוג כולו לתוך עולמו.

האנטי־ציונות בתקופה זו פעלה דרך שלושה אמצעים נפרדים ברובם אך מחזקים זה את זה. הראשון היה תשתית המדינה הסובייטית. מסעות סטלין נגד החיים התרבותיים היהודיים בברית המועצות לאחר המלחמה — חיסול הוועד היהודי האנטי־פשיסטי בשנת 1948, עלילת הרופאים בשנת 1953 והוצאת אינטלקטואלים יהודים להורג — קבעו שעוינות לציונות איננה רק מדיניות חוץ אלא גם נשק פנימי. היא הופנתה כלפי יהודים שעצם רמז לקשר עם ישראל נעשה עילה לחשד. אחרי 1967 פיתח הק־ג־ב את מבצע SIG כדי להכפיש את הציונות, והפיק פרסומים בעשרות שפות שהופצו דרך ארגונים כמו מועצת השלום העולמית. ועידת מועצת השלום העולמית בניו דלהי בנובמבר 1967, שבה השתתפו נציגים מ־55 מדינות, השוותה ציונות לנאציזם בפני קהלים מן העולם השלישי ומן השמאל המערבי. “ציונולוגים” סובייטים ותועמלנים הקשורים למודיעין, ובהם יבגני יבְסייב, הפיצו את החומרים הללו לפי הערכות לכחצי מיליון פעילי שמאל מחויבים ב־145 מדינות. מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית כיום, כתב את עבודת הדוקטורט שלו שהשוותה ציונות לנאציזם במכון סובייטי שנועד לפתח את היסודות ה“מחקריים” של הקמפיין.

הערוץ השני היה הלאומיות הערבית. חרם הליגה הערבית על ישראל נמשך אחרי 1948 והפך למאמץ כלכלי מקיף. מדינות חברות פעלו בפורומים של האו״ם לבניית קואליציה, ששיאה בהחלטה 3379 בנובמבר 1975 — החלטה שהוגשה בידי סומליה הנתונה להשפעה סובייטית — והכריזה במפורש שציונות היא צורה של גזענות. ההחלטה בוטלה בשנת 1991, אך אוצר המילים שלה לא נעלם. הערוץ השלישי היה השמאל המערבי. תנועות אמריקניות ואירופיות של שנות השישים, שעוצבו מחדש בידי תנועת זכויות האזרח וסולידריות עם העולם השלישי, החלו לספוג אנטי־ציונות כרכיב חיוני של אנטי־אימפריאליזם. הסובייטים החליפו את המילה “יהודי” במילה “ציוני” תוך שמירה על האסוציאציות היסודיות — נאמנות כפולה, שליטה בתקשורת, מניפולציה ממשלתית וקונספירציה — בתוך אוצר מילים שטען שהוא מכוון לעמדה ולא לעם. סטוקלי קרמייקל, פעיל זכויות האזרח שטבע את “Black Power”, נכנס לעולם שמאלי זה בוועידה בקובה בשנת 1967. אנג׳לה דייוויס פגשה את יאסר ערפאת בפסטיבל בחסות סובייטית בברלין בשנת 1973. דמויות אלה נשאו את אוצר המילים אל הפוליטיקה האמריקנית, ושם הוא השתרש בחיי הקמפוס.

הפנייה שלאחר 1967 לא התחילה בקמפוס כמופשטת. היא עברה דרך עיתונים, רשתות גלות ושפת השחרור של העולם השלישי. SNCC היה ארגון זכויות האזרח הגדול הראשון שהפך את המעבר למפורש, כאשר הציג את העניין הפלסטיני כחלק ממאבק אנטי־קולוניאלי עולמי. הפנתרים השחורים הרחיקו לכת, הזדהו עם אש״ף והציגו את ישראל לא כמדינה בעלת מדיניות שנויה במחלוקת אלא כשלוחה של כוח אימפריאלי אמריקני. גלותו של אלדרידג׳ קליבר באלג׳יר הפכה את החיבור לממשי. משם נכנסה הרטוריקה של השמאל הרדיקלי האמריקני למעגל מהפכני רחב יותר, שקשר שחרור שחור, לאומיות ערבית ואנטי־ציונות לדקדוק משותף.

איי. אף. סטון נתן לליברלים לבנים דרך אחרת להגיע לאותה מסקנה, בטענה שהכיבוש הישראלי לאחר 1967 אינו מתיישב עם מצפון הומניטרי שמאלי. Students for a Democratic Society הפכו את הרעיונות הללו לדוקטרינת קמפוס, והכניסו את ישראל לאוצר המילים הרחב של תנועת האנטי־מלחמה: קולוניאליזם, מיליטריזם ואימפריה. עד שנועם חומסקי נכנס לוויכוח כקול אינטלקטואלי מרכזי, הסיפור כבר היה מונח. ביקורתו על ברית ארצות הברית־ישראל ותמיכתו בדו־לאומיות העניקו לאנטי־ציונים שפה. מה שהחל כתלאי־טלאים שלאחר המלחמה נעשה דבר יציב יותר: מערך שבו ישראל כבר לא נתפסה כמדינה עם מדיניות שאפשר לערער עליה, אלא כסמל לאימפריאליזם.

האנטי־ציונות בתקופה זו נשאה עמדה הולכת ומתבהרת: ישראל איננה רק מדינה בעלת מדיניות פסולה, אלא מדינה שעצם קיומה הוא פשע. הנכבה סיפקה את היסוד — הטענה שישראל נבנתה על טיהור אתני ושקיומה המתמשך מחייב את סילוק העם הפלסטיני. Orientalism של אדוארד סעיד משנת 1978 נתן לעמדה זו קול אקדמי, כאשר הציג את היחס המערבי והישראלי לעמים ערביים כפרויקט מתואם של שליטה. The Question of Palestine משנת 1979 יישם את החשבון הזה ישירות, וטען שהתנועה הלאומית הייתה תוצר של התפשטות אימפריאלית אירופית שדחקה אוכלוסייה ילידית. היסטוריונים פלסטינים כמו רשיד ח׳אלידי הפיקו עבודות שטענו כי הקמת ישראל הייתה מעשה מתוכנן של טיהור, וכי הכיבוש לאחר 1967 הוא המשכו ההגיוני. התיאוריה הפוסט־קולוניאלית ספגה את הטענות הללו והכלילה אותן: ישראל כקולוניאליזם התיישבותי והציונות כעליונות גזעית. עד פורום ה־NGO של ועידת דרבן בשנת 2001, שבו קודדה תווית האפרטהייד, אוצר המילים כבר הולחם לכתב אישום אחד. ישראל לא הייתה מדינה שעשתה דברים רעים; היא הייתה מדינה בלתי־לגיטימית שפירוקה הוא התוצאה המוסרית היחידה. הפרוטוקולים של זקני ציון, שהופצו ברחבי העולם הערבי בזמן המלחמה הקרה, סיפקו משאב קונספירטיבי מתחת לגרסאות ה“מכובדות” והציבוריות של אותה עמדה.

טענתו היסודית של הרצל ב־Der Judenstaat הייתה שהליברליזם האירופי אינו יכול להגן על יהודים מפני אנטישמיות, ורק ריבונות יכולה לעשות זאת. הדחייה הערבית של החלוקה בשנת 1947 הייתה אתגר ישיר לטענה הזאת במישור הגאוגרפי. מסעות סטלין נגד החיים היהודיים בברית המועצות שיקפו דאגה מקבילה: שהלאומיות היהודית, עכשיו כשהיא מגולמת במדינה ממשית, אינה מתיישבת עם הקומוניזם הסובייטי. הדחיות הללו התפתחו בנפרד בסוף שנות הארבעים, אך התכנסו בכנסים בחסות סובייטית בסוף שנות השישים, שבהם הודבקה שפת האנטי־קולוניאליזם לעניין הפלסטיני ונדחפה דרך המדינות הבלתי־מזדהות, איגודי עובדים מערביים ורשתות אקדמיות. קמפיין BDS, שהושק בשנת 2005, נתן לפוליטיקה הזאת מוקד המותאם לחיים האזרחיים במערב. עד 2010 כבר היו לתנועה בתים ברחבי המרחבים המערביים: אוניברסיטאות, אגודות מקצועיות, אתרי תרבות וארגוני NGO. האנטי־ציונות בתקופה זו תפקדה כדרך לטעון שישראל היא מדינה בלתי־לגיטימית באופן ייחודי. ההשפעה הסובייטית סיפקה אוצר מילים מוכן. הדיפלומטיה של הליגה הערבית הבטיחה גישה לפורומים של האו״ם ומנופי לחץ כלכליים. השמאל המערבי פתח אוניברסיטאות, תקשורת ומוסדות תרבות לטיעון. התיאוריה הפוסט־קולוניאלית הפכה את המקרה הישראלי לטענה רחבה על כוח קולוניאלי. יחד, ההשפעות הללו כיוונו לא לתיקון מדיניות ישראלית אלא לערעור פעיל של ההנחה שעליה נשענת המדינה, תוך מתן מעטה מתוחכם לאלימות פיזית ולטרור נגד אזרחים.

שפה אנטי־ציונית משמאל ומימין מיחזרה מוטיבים אנטישמיים קלאסיים — נאמנות כפולה, שליטה בתקשורת, מניפולציה ממשלתית והשוואה לנאצים — כאשר המילה “ציוני” מחליפה את “יהודי”. הקישור בין ציונות לגזענות נטמע בהצלחה ברשתות NGO ובתרבות אקטיביסטית מערבית; כל העברה שמרה על כוח כתב האישום אך הציגה אותו באופן מחוטא ומודרני. המחיקה השיטתית של ההיסטוריה המזרחית נעשתה רכיב הכרחי: הכרה בגירוש היהודים ממדינות ערב, במספר העולה על 850,000, מערערת לחלוטין את תווית “הקולוניאליסט הלבן”. עד 6 באוקטובר 2023 כבר היו אוצר המילים וההרגלים מוכנים. מה שהחל כקמפיין של מלחמה קרה, לאומיות ערבית ופוסט־קולוניאליזם נגד לגיטימיות ישראל התפשט ברחבי החיים האזרחיים במערב. 7 באוקטובר לא המציא את התשתית הזאת; הוא חשף עד כמה הייתה מוכנה לפעול.