אפרטהייד

בדרום אפריקה, אפרטהייד היה סדר משפטי מבוסס גזע ששלט במדינה מ־1948 עד 1994. שלטון המיעוט הלבן נשען על הפרדה רשמית ועל חוקי מעבר. סיווג גזעי קבע היכן אדם רשאי לגור ולעבוד. דרום אפריקאים שחורים נשללה מהם זכות ההצבעה והם נעקרו מאדמתם בכוח. משמעות המילה באפריקאנס היא “נפרדות”. ההיסטוריה הזאת מסוימת. היא מתועדת ומוגדרת משפטית. האנטי־ציונות המודרנית מוציאה את המילה מן ההקשר הדרום־אפריקאי שלה ומכוונת אותה אל ישראל. זו איננה ביקורת רגילה. היא משווה את המדינה היהודית לאחד המשטרים המגונים ביותר בהיסטוריה המודרנית. מחסומים וגדרות נעשים לחוקי המעבר של ישראל. ממשל צבאי נעשה לחוק גזע אפריקאנרי שהועתק אל המזרח התיכון. אמצעי ביטחון שנולדו מתוך סכסוך מזוין נעשים להוכחה לעליונות גזעית. פסק הדין קודם למשפט.

ההשוואה שורדת רק באמצעות השטחה של כמעט שמונה עשורים בהיסטוריה הישראלית. היא מתעלמת מהסכם אוסלו ב׳ משנת 1995, שעליו חתמו מנהיגים ישראלים ופלסטינים, ושחילק את הגדה המערבית לאזורים A, B ו־C. היא נעשית מתוחה במיוחד בתוך גבולות ישראל שלפני 1967. אזרחים ערבים מצביעים בבחירות ארציות ומכהנים בכנסת. הם יושבים כשופטים ומלמדים באוניברסיטאות. הם עוסקים ברפואה ובונים עסקים. נתוני ממשלת ישראל עצמה מנו באפריל 2026 2.157 מיליון אזרחים ערבים — 21.1 אחוז מאוכלוסיית המדינה. הדבקת שלטון האפריקאנרים על סכסוך של קרקע וריבונות מטשטשת גם הבחנה בסיסית: היא מערבבת בין הפלסטינים בשטחים לבין אזרחי ישראל הערבים. ההאשמה דוחקת מן התמונה גבולות וטרור, יחד עם משאים ומתנים שנדחו והרקורד של ההנהגות הפלסטיניות. מבחן אחד מפריד בין אנטי־ציונות לבין ביקורת על מדיניות ישראלית. ביקורת מציינת מדיניות ומציעה חלופה; דמוניזציה מגנה את המדינה עצמה. הקריאה לישראל “מדינת אפרטהייד” נכשלת במבחן הזה. היא אינה מצביעה על חוק מסוים ואינה מציעה תרופה מעשית.

המילה היא כיום מטבע לשון קבוע בקמפוסים ובדוחות של ארגונים לא־ממשלתיים. היא עוברת דרך קואליציות אקטיביסטיות וגופי או״ם. “שבוע האפרטהייד הישראלי” החל בטורונטו בשנת 2005, ביוזמת קולקטיב הסטודנטים הערבים באוניברסיטת טורונטו. מאז הוא גדל לאירוע בינלאומי הקשור לקמפיינים של חרם ומשיכת השקעות. התוכניות שלו כוללות דוברים ופאנלים, קירות מדומים והחלטות של ממשלות סטודנטים. ארגוני זכויות אדם מרכזיים אימצו את ההאשמה בדוחות משפטיים רשמיים. דוח Human Rights Watch משנת 2021, A Threshold Crossed, האשים רשויות ישראליות בפשעי אפרטהייד ורדיפה. דוח Amnesty International משנת 2022, Israel’s Apartheid Against Palestinians, הרחיק עוד יותר. הוא החיל את ההאשמה על הכול בבת אחת — ישראל עצמה ומזרח ירושלים, הגדה המערבית ועזה, ואפילו פליטים פלסטינים בחו״ל. ההיקף הזה מניח את התיאוריה מראש. הוא נשמע מקיף. בפועל הוא מטשטש כל הבחנה רלוונטית: אזרח ותושב, שטח כבוש ומובלעת הנשלטת בידי חמאס, חוק ישראלי ומעמד פליטים בחו״ל.

בתוך האו״ם המילה מופיעה בדוחות ובנאומים רשמיים כאילו העניין כבר הוכרע. מועצת זכויות האדם משתמשת בה. כך גם משרד הדווח המיוחד על מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים. התיק מוצג כאילו הוכח מראש. בקמפוסים המילה מזינה החלטות למשיכת השקעות ומכתבי סגל פתוחים. היא מניעה קמפיינים להדרת חוקרים ישראלים. היא נותנת לאנטי־ציונים שם עצם אחד שעושה שלוש פעולות יחד: האשמה פלילית, אנלוגיה היסטורית ודרישה לענישה. לכן היא נעה בקלות כזאת.

מחקר אחד על האינתיפאדה השנייה מנה 148 מחבלים מתאבדים עד יולי 2005. התקפותיהם הרגו 657 בני אדם ופצעו 3,682. גדר ההפרדה ביהודה ושומרון קמה באותן שנים. מטרתה המוצהרת והמתועדת הייתה למנוע ממחבלים להגיע למרכזי אוכלוסייה ישראליים. הפרדה גזעית לא הייתה קשורה לכך. ההאשמה שוכחת גם את מה שקרה לאחר נסיגת ישראל מעזה באוגוסט 2005. ישראל פירקה כל יישוב והוציאה כל חייל. חמאס וארגונים חמושים אחרים השיבו בירי רקטות. Human Rights Watch מנה כ־2,700 רקטות מסוג קסאם בין ספטמבר 2005 למאי 2007. בינואר 2009 הציב ה־Congressional Record האמריקאי את המספר מעל 6,300 רקטות ופצצות מרגמה שנורו לעבר מרכזי אוכלוסייה ישראליים מאז הנסיגה. משטר אפרטהייד אינו מפנה שטח; מדינה תחת אש מגינה על עצמה. ההאשמה אינה מסוגלת להסביר את רצף האירועים הזה.

המשמעות העמוקה יותר נובעת מן האנלוגיה עצמה. הקונצנזוס הבינלאומי ביחס לאפרטהייד הדרום־אפריקאי קבע שהמערכת אינה ניתנת לרפורמה — רק לפירוק. העבר את פסק הדין הזה אל ישראל, ואותה לוגיקה באה בעקבותיו. אם ישראל היא מדינה גזענית מטבעה, שום תיקון מדיניות לא יספיק. התרופה המקובלת היחידה נעשית סיום הריבונות היהודית. לאחר שהאנלוגיה מתקבלת, היא מאשרת את עצמה. גדר חדשה נעשית הוכחה חדשה. כך גם מחסום או תקנת חירום. כל אמצעי ביטחון נקפל בחזרה אל ההאשמה המקורית, וכך הטענה נעשית בלתי ניתנת לבדיקה. דייוויד הירש מזהה את המעגליות הזאת ב־Contemporary Left Antisemitism כהרגל חוזר בטיעון האנטי־ציוני. המילה נעשית פחות מסקנה ויותר מנוע לייצור מסקנות חדשות.

להשוואה בין ישראל לאפרטהייד יש עקבות כתובים. היא קדמה לדוחות הארגונים של שנות ה־2020 ולקמפיין BDS של 2005. שורשיה נמצאים בדיפלומטיית המלחמה הקרה שניהלו הגוש הסובייטי, הליגה הערבית ובעלות בריתם בעולם השלישי. המטרה הייתה בידודה הבינלאומי של ישראל. אקטיביזם קמפוסי הפיץ את השפה מאוחר יותר; הוא לא המציא אותה. השימוש המתועד הראשון הגיע באירוניה מסוימת. בשנת 1961, ראש ממשלת דרום אפריקה הנדריק פרוורד — מאדריכלי האפרטהייד עצמו — reportedly האשים את ישראל בכך שהיא מקיימת אפרטהייד. ישראל הצביעה זה עתה באו״ם בעד גינוי מדיניות הגזע של דרום אפריקה. אנטי־ציונים הפכו בהמשך את הרגע הזה והפכו את ההאשמה לכלי קבוע. בשנת 1965, חוברתו של פאיז סאיג Zionist Colonialism in Palestine, שפורסמה בידי מרכז המחקר של אש״ף, תיארה את הציונות כמיזם קולוניאלי־התיישבותי המוציא אחרים על בסיס גזעי. היא השוותה את התנועה למיזמים אימפריאליים אירופיים וסיפקה לפעילים מאוחרים יותר תסריט מוכן.

ברית המועצות הפכה את ההאשמה ליצוא של המלחמה הקרה, שנועד למדינות אפריקאיות וערביות שזה עתה קיבלו עצמאות. הקמפיין נשא פרי באו״ם. החלטת העצרת הכללית 3151G משנת 1973 גינתה את מה שכינתה “הברית הבלתי קדושה בין קולוניאליזם פורטוגלי, גזענות דרום־אפריקאית, ציונות ואימפריאליזם ישראלי.” שנתיים לאחר מכן הגיעה החלטה 3379, התוצר הידוע לשמצה ביותר של המאמץ. היא הכריזה כי “ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית.” העצרת הכללית ביטלה אותה בשנת 1991. השפה שהיא נרמלה לא נעלמה. הגרסה המשפטית המודרנית התגבשה בוועידה העולמית נגד גזענות בדרבן, דרום אפריקה, בשנת 2001. הצהרת פורום הארגונים הלא־ממשלתיים שם כינתה את ישראל “מדינת אפרטהייד גזענית” ודרשה צעדים במתכונת הקמפיין נגד דרום אפריקה. תנועת BDS, שהושקה בשנת 2005, שאבה חלק ניכר מארסנל המשפטי שלה מן המסמך הזה. בשני העשורים הבאים, פעילים וארגונים לא־ממשלתיים שילבו את אמנת האפרטהייד משנת 1973 ואת הגדרת הפשע באמנת רומא משנת 1998 בכתבי טענות נגד ישראל. עד שבתי דין בינלאומיים החלו לעסוק בטענות קשורות בשנות ה־2020, התשתית הייתה כבר בת שישה עשורים.

בחיים האקדמיים המילה משמשת גם כמבחן נאמנות. סטודנטים וחוקרים יהודים המקיימים כל קשר לישראל נתקלים בה כדרישה לגינוי. הדרישה הזאת נוגעת לרוב יהודי התפוצות, שעבורם ישראל אינה הפשטה אלא חלק ממשפחה, אמונה וזיכרון קהילתי. ההאשמה גם מייצרת תיאור מסונן של הסכסוך. היא מתעכבת על כוח ישראלי ואומרת מעט על שלטון חמאס בעזה או על ניהול הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. הצעות שלום שנדחו ותנאי הביטחון שעמדו בפני ישראל כמעט אינם מופיעים. הסלקטיביות הזאת משרתת מטרה. אם ישראל היא מדינה גזענית, אזרחים ישראלים מתים נעשים קורבנות של המערכת במקום קורבנות של רצח. לאחר 7 באוקטובר 2023, הלוגיקה הזאת הופיעה בגלוי. אנטי־ציונים בכמה ערים מערביות תיארו את מעשי הטבח של חמאס לא כזוועות אלא כהתנגדות למדינה בלתי לגיטימית. האשמת האפרטהייד הכינה את הקרקע לכך שמילים כאלה ייאמרו בקול.

ההאשמה יושבת באי־נוחות לצד המציאות החיה בתוך ישראל. אזרחים ערבים היו 21.1 אחוז מהאוכלוסייה לפי נתוני יום העצמאות של ישראל באפריל 2026. הם מצביעים בבחירות ארציות ומכהנים בכנסת. הם מחזיקים בתפקידים ברחבי מערכת המשפט; השופט ח׳אלד כבוב, שופט ישראלי ערבי מוסלמי, הצטרף לבית המשפט העליון בשנת 2022. אזרחות ערבית היא דוגמה נגדית קבועה להאשמה — ולכן הטיעון ממהר בדרך כלל אל הגדה המערבית ועזה. בישראל קיימים פערים פנימיים אמיתיים. פערים כלכליים ופערי שיטור הם ממשיים ומתועדים. כך גם מחלוקות תכנון ומתחים חברתיים בלתי פתורים הנוגעים לאזרחים ערבים. שום דבר מכל זה אינו דומה למנגנון הגזעי של שלטון האפריקאנרים. הערבוב בין השניים עושה עוול הן לקורבנות האפרטהייד הדרום־אפריקאי והן למורכבות החיים האזרחיים בישראל.

דוחות של ארגונים לא־ממשלתיים וכתבי טענות משפטיים ממזגים לעיתים מצבים נפרדים למערכת אחת: ישראל עצמה ומזרח ירושלים, הגדה המערבית ועזה, פליטים בחו״ל. לכל אחד מהם יש הסדרים משפטיים ודיפלומטיים משלו. פלסטינים באזורים A ו־B חיים תחת סמכות הרשות הפלסטינית שנוצרה בהסכמי אוסלו. עזה נשלטת בידי חמאס מאז 2007. תושב רמאללה אינו מצביע בבחירות ישראליות משום שאינו אזרח ישראלי לפי הדין האזרחי הישראלי — לא משום שישראל ממיינת אותו לפי גזע. ההאשמה משמיטה בעקביות את הממשל הפלסטיני. ישראל מוחזקת כאחראית לכל תנאי החיים הפלסטיניים, בעוד חמאס והרשות הפלסטינית נסוגים אל הרקע. מאז 7 באוקטובר 2023, האסימטריה נעשתה קשה יותר להתעלמות. ארגונים הדורשים אחריות ישראלית תחת הכותרת הזאת אמרו הרבה פחות על יחס חמאס לאוכלוסייה האזרחית של עזה עצמה.