חומת האפרטהייד

“חומת האפרטהייד” הוא השם האנטי־ציוני למחסום הביטחוני של ישראל ביהודה ושומרון, שאושר לראשונה בידי ממשלת ישראל ביוני 2002 במהלך האינתיפאדה השנייה. המחסום אינו חומת בטון רציפה אחת. הוא מערכת של גדרות, מקטעי בטון, דרכי סיור, תעלות, תיל דוקרני, חיישנים, אזורי חיץ ומעברים. כינויו “חומה” עושה שני דברים בבת אחת. הוא בוחר את החלקים החזותיים הקשים ביותר של המכשול, אף שחלק גדול מן המערכת הוא גדר. אחר כך הוא מצמיד את המילה אפרטהייד, והופך מחסום ביטחוני לסמל של עליונות גזעית. הביטוי דוחס יחד את סיבת ההקמה, את התוואי, את האפקט ואת פסק הדין המוסרי.

המטרה המוצהרת של המחסום הייתה למנוע ממפגעים פלסטינים לנוע מיהודה ושומרון אל מרכזי אוכלוסייה ישראליים. ההקשר הביטחוני הזה אינו הערת שוליים. בתדריך של Washington Institute משנת 2004 כתב אל״ם צה״ל זוהר פלטי כי לפני השלמת הקטע הצפוני ביהודה ושומרון יצאו מאותו אזור 35 פיגועי התאבדות; לאחר השלמתו ירד המספר באופן חד. הדבר אינו פותר כל שאלה לגבי תוואי המחסום. הוא אינו מוחק סבל פלסטיני, בעיות גישה לקרקע, מערכות היתרים או ביקורת משפטית על מקטעים שנבנו בתוך יהודה ושומרון. הוא כן אומר שהביטוי “חומת אפרטהייד” אינו תיאור ניטרלי. הוא מסקנה המתחפשת לשם עצם.

הביטוי מופץ בהפגנות קמפוס, בקמפיינים של סולידריות, בחומרי NGO ובהחלטות מוסדיות כצירוף קבוע: “חומת אפרטהייד”. מתקני “חומה” מדומים הופיעו באוניברסיטאות בצפון אמריקה, באירופה ובאוסטרליה, לעיתים קרובות בקשר ל־Israeli Apartheid Week. ב־9 ביולי 2004 פרסם בית הדין הבין־לאומי לצדק חוות דעת מייעצת בעניין Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory. בית הדין קבע כי בניית החומה בשטח הפלסטיני הכבוש, לרבות מזרח ירושלים וסביבתה, מנוגדת למשפט הבין־לאומי. חוות הדעת הזאת נעשתה ציטוט קבוע בחומרי אנטי־ציונות ו־BDS. לעיתים מציגים אותה כאילו היא מסיימת את הדיון. אך חוות הדעת הייתה מייעצת, לא פסק דין בתיק יריבות בין שתי מדינות לאחר הליך ראייתי מלא. ישראל דחתה את ההליך וטענה כי לבית הדין חסר ההקשר הביטחוני הדרוש.

בשימוש של האו״ם ושל ארגוני NGO הביטוי מופיע לעיתים בלי מירכאות, כאילו הוא תיאור ולא שפת תעמולה. זו בדיוק הנקודה. ברגע שהביטוי נעשה רגיל, גם הטיעון שבתוכו נעשה רגיל. הביטוי מרמז שישראל בנתה את המחסום לא כדי לעצור תוקפים אלא כדי לכלוא פלסטינים על בסיס גזעי. הוא מבקש מן הקורא לראות במחסום מקבילה, אם לא בהיקף אז באופי, לתשתיות האפרטהייד בדרום אפריקה. לשם כך יש לדחוק את האינתיפאדה השנייה לרקע, אף שהיא הייתה ההקשר הישיר להחלטת הממשלה.

הביטוי יורש גם את ההיגיון של ההשוואה לדרום אפריקה. האפרטהייד הדרום־אפריקאי לא תוקן בשוליים. הוא פורק. אם המחסום של ישראל הוא “חומת אפרטהייד”, אז התשובה המבוקשת אינה שינוי תוואי, פיצוי, רפורמת שערים או מידתיות בפיקוח בית משפט. התשובה היא דה־לגיטימציה של המערכת שבנתה אותו.

השימוש הסלקטיבי במונח נראה בהשוואה. מצרים עברה לבצר את גבולה עם עזה לאחר השתלטות חמאס ב־2007 ולאחר פריצת גבול עזה־מצרים בינואר 2008, כאשר מאות אלפי פלסטינים עברו לסיני. דייוויד שנקר דיווח בשנת 2008 שמצרים, בסיוע אמריקאי של 23 מיליון דולר, בנתה מחסום מתכת תת־קרקעי כדי לצמצם הברחות. היא לא נעשתה סמל עולמי של אפרטהייד. הביטוי “חומת אפרטהייד” השתרש לאחר שלבי הבנייה הראשונים של המחסום בשנים 2002 ו־2003, אך השפה כבר הייתה זמינה. האנלוגיה בין ישראל לדרום אפריקה הופצה בקמפיינים דיפלומטיים סובייטיים, ערביים ושל העולם השלישי בתקופת המלחמה הקרה. החלטת עצרת האו״ם 3379 משנת 1975 הכריזה שציונות היא צורה של גזענות. ההחלטה בוטלה ב־1991, אך אוצר המילים המשיך לחיות.

ועידת דרבן בשנת 2001 העניקה להשוואה פנים יציבות יותר. הצהרת פורום ה־NGO כינתה את ישראל “מדינה גזענית, מדינת אפרטהייד” ודרשה סנקציות, חרמות ובידוד. כאשר מחסום יהודה ושומרון נעשה נראה לעין בשנים 2002 ו־2003, לאנטי־ציונים כבר הייתה תמונה מוחשית לשפה הזאת. חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבין־לאומי לצדק משנת 2004 סיפקה אז יוקרה משפטית. אף שחוות הדעת התמקדה בהשלכות המשפטיות של המחסום בשטח כבוש, השימוש האקטיביסטי ספג אותה לתוך טענת האפרטהייד הרחבה יותר. התוצאה הייתה ביטוי רב־שכבתי: אוצר מילים דיפלומטי מן המלחמה הקרה, אקטיביזם NGO מתקופת דרבן, וחוות דעת משפטית מייעצת.

תפקיד הביטוי הוא דחיסה חזותית. הוא לוקח מחלוקת מסובכת הכוללת טרור, צורך צבאי, גישה לקרקע, ביקורת של בג״ץ, ביקורת של בית הדין הבין־לאומי, סבל פלסטיני ותוואי המחסום, ומצמצם אותה לשתי מילים. שתי המילים נושאות את פסק הדין לפני הראיות. במרחבים אנטי־ציוניים הביטוי משמש גם כסמן נאמנות. לומר “חומת אפרטהייד” פירושו לאותת שמקבלים את האנלוגיה לדרום אפריקה ואת התיאור הפלילי המצורף אליה. לומר “מחסום ביטחוני”, “גדר הפרדה” או “מכשול” יכול להיתפס כהכחשה או אפולוגטיקה. אוצר המילים ממיין את הדוברים לפני שהטיעון מתחיל.

הביטוי מעביר גם את הדיון ממדיניות לפליליות. אם המחסום הוא חומת אפרטהייד, אז מי שבונה, מגן, מממן או מנרמל אותו אינו רק טועה במדיניות ביטחון. הוא מעורב במערכת פלילית. לכן הביטוי מופיע בטבעיות לצד דרישות לסנקציות, חרמות ובידוד. 1. המחסום הוא בראש ובראשונה מערכת ביטחונית, לא חומת בטון אחת. OCHA מתאר אותו כחומות בטון, גדרות, תעלות, תיל, דרכי חול, ניטור אלקטרוני, דרכי סיור, אזורי חיץ ומחסומים. מקטעי הבטון הם המצולמים ביותר משום שהם החזותיים ביותר.

2. חוות הדעת של בית הדין הבין־לאומי לצדק חשובה אך לעיתים מנופחת בשיח אנטי־ציוני. היא הייתה חוות דעת מייעצת, לא פסק דין בתיק יריבות בין צדדים לאחר הליכים ראייתיים רגילים. ההבחנה הזאת אינה הופכת את חוות הדעת לחסרת משמעות. היא אומרת שאין לצטט אותה כאילו היא הכרעה מלאה בכל טענה פוליטית על המחסום.

3. בג״ץ לא התייחס למחסום כאל דבר חסין משפטית. בפרשת בית סוריק קבע בית המשפט כי המפקד הצבאי אינו רשאי לבנות את הגדר לצורך סיפוח פוליטי, קיבל כי שיקולי ביטחון יכולים להצדיק בנייה, והורה לשנות מקטעים שפגיעתם בפלסטינים הייתה בלתי מידתית. 4. המחסום גרם לסבל פלסטיני ממשי. הוא הגביל תנועה, השפיע על גישה לקרקע, הטיל עומסי שערים והיתרים והפריד חלק מן הקהילות מאדמות חקלאיות ומשירותים. הגנה רצינית על ישראל אינה צריכה להכחיש עובדות אלה. היא צריכה להסביר מדוע המחסום נבנה, כיצד תוואיו נבחן, והיכן ביקורת ספציפית מוצדקת.

הוא מסתיר את הסיבה שבגללה נבנה המחסום. הביטוי מתחיל בדרך כלל באובייקט הפיזי ומדלג על ההתקפות שקדמו לו. ההשמטה הזאת חשובה. המחסום אושר במהלך האינתיפאדה השנייה, לאחר פיגועי התאבדות חוזרים בתוך ערים ישראליות. אפשר לטעון ברצינות נגד התוואי, נגד מערכת ההיתרים ונגד הסבל שגרם המחסום; אי אפשר למחוק את ההקשר הביטחוני ולהישאר מדויק.

הוא הופך מחלוקת על תוואי לפסק דין קיומי. הביקורת החזקה ביותר על המחסום נוגעת לשאלה היכן הוא עובר, אילו אדמות הוא מבודד וכיצד הוא משפיע על תנועה ורכוש פלסטיניים. “חומת אפרטהייד” הופך את השאלות הללו לפסק דין על אופייה של ישראל. הוא אינו שואל אם יש להזיז מקטע מסוים. הוא אומר לקורא מהי המדינה.

הוא מחיל סטנדרט השמור לישראל. מצרים בִּצְרה את גבולה עם עזה מטעמי ביטחון ולא נעשתה סמל עולמי של אפרטהייד. מדינות אחרות בונות מחסומים, גדרות והגנות גבול בלי שלגיטימיות המדינה עצמה תעמוד למשפט. המחסום של ישראל מקבל סוג אחר של שפה. ההבדל הזה הוא חלק מן הבעיה.