הפסקת אש עכשיו

״הפסקת אש עכשיו״ היא הדרישה שישראל תפסיק מיד את פעילותה הצבאית, בעיקר ברצועת עזה. באוצר המילים האנטי־ציוני שהתעצם אחרי 7 באוקטובר 2023, הביטוי אינו פועל כצו שווה לכל הצדדים החמושים. הוא מופנה אל ישראל, מניח את הכוונות הגרועות ביותר מצדה, ומתייחס לחמאס, לג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני ולארגוני טרור אחרים כרקע ולא כמחוללי המלחמה. הסיסמה דוחסת שדה קרב מורכב להאשמה אחת: ישראל נלחמת, ולכן ישראל חייבת לעצור. הכוח של הביטוי נובע מן הפשטות המוסרית שלו. הוא נשמע כאילו כל החמלה כולה נאספה לשתי מילים, אבל בדרך כלל הוא משמיט את התנאים שיכולים להפוך הפסקת אש למשהו שאינו רק חשיפת ישראל לסכנה. הוא אינו דורש שחרור מיידי של החטופים, הפסקת ירי רקטות, פירוק חמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני מנשקם, או פירוק רשתות המנהרות שמתחת לחיים אזרחיים. הוא דורש מישראל לשאת בנטל הריסון, בעוד המערכת הטרוריסטית שיצרה את המלחמה נשארת ברובה על כנה.

״הפסקת אש עכשיו״ מופיעה בשלטי מחאה, בהצהרות קמפוס, בעצומות, במכתבי אנשי דת, בגרפיקות ברשתות חברתיות, בהחלטות עירוניות ובקמפיינים של ארגונים לא־ממשלתיים. היא מוצגת כדרישה ההומניטרית המובנת מאליה, כאילו החלופה המוסרית היחידה לסיסמה היא אדישות לסבל אזרחי. בפועל, הדרישה מכוונת כמעט תמיד כלפי ישראל וכלפי ממשלות התומכות בישראל. חמאס מוזכר לעיתים רחוקות באותה דחיפות, והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני כמעט נעלם לחלוטין מן המסגרת המוסרית. הסיסמה בדרך כלל אינה אומרת: שחררו את החטופים עכשיו, הפסיקו לירות רקטות עכשיו, הפסיקו להטמין נשק במרחבים אזרחיים עכשיו, או הפסיקו להשתמש בבתי חולים, בתי ספר, מסגדים, בתים ומנהרות ככלי מלחמה עכשיו. פקודות כאלה היו הופכות את הדרישה להדדית, קונקרטית וניתנת לאכיפה. במקום זאת, ״הפסקת אש עכשיו״ הופכת את ההגנה העצמית של ישראל לעבירה הנראית לעין ואת אלימות הטרור לאווירה שסביבה. התוצאה היא שפת מחאה שבה לישראל יש סוכנות, אשמה וחובה, ואילו לחמאס יש תלונות, הקשר ותירוצים.

המשמעות המשתמעת היא שהכוח הישראלי הוא המכשול המרכזי לשלום. הביטוי מניח שסבל אזרחי נובע בעיקר מהחלטת ישראל להילחם, ולא מן הטבח של חמאס, לקיחת החטופים, ירי הרקטות, מנהרות הפיקוד וההפיכה המכוונת של מרחב אזרחי למרחב צבאי. הוא מסיט את תשומת הלב מן העובדה שאזרחים ישראלים נרצחו, נחטפו, נשרפו, נאנסו, ניצודו ונורו ברקטות לפני שהמלחמה הפכה לסיסמה בינלאומית. הכרונולוגיה אינה נשכחת במקרה; היא מסודרת מחדש מבחינה מוסרית. ״הפסקת אש עכשיו״ גם מרמזת שישראל חייבת לציית לדיני המלחמה, בעוד אויביה מטופלים כאילו הם עומדים מחוץ לאותו שיפוט. ישראל נבחנת לפי מידתיות, הבחנה, אזהרות, מטרות, חקירות וריסון. חמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני מוקעים הרבה פחות על הטקטיקות שמגבירות פגיעה באזרחים: לקיחת בני ערובה, רקטות חסרות הבחנה, לחימה מתוך מנהרות, מגינים אנושיים ופעילות צבאית בתוך אתרים אזרחיים או מתחתיהם. שחקן הטרור הופך לתפאורה, ואילו המדינה היהודית הופכת לנאשמת.

אחרי 7 באוקטובר, ״הפסקת אש עכשיו״ נכנסה לתרבות המחאה ההמונית כהאשמה מוסרית נגד ישראל. כוחה הרטורי נבע מן החיבור בין המשיכה ההומניטרית של הפסקת אש לבין הציווי חסר הסבלנות של ״עכשיו״. החיבור הזה אפשר לפעילים להישמע פרוצדורליים בזמן שהם מוציאים פסק דין. הביטוי לא שאל איזו הפסקת אש, מי יאכוף אותה, באילו תנאים, ומה יקרה אם חמאס יפר אותה. הסיסמה שייכת לאוצר המילים האנטי־ציוני משום שהיא מארגנת מחדש את האשמה. היא אינה רק קוראת לסיום הלחימה; היא מנסחת את המלחמה כסיפור של תוקפנות ישראלית וקורבנות פלסטינית, תוך מזעור מערכת הטרור שגרמה למלחמה, האריכה אותה וניצלה אותה. היא מוחקת את הפעמים הרבות שבהן אזרחים ישראלים הוצבו תחת ירי רקטות לאחר הפוגות, שקט יחסי, נסיגות, הבנות והסדרי הפסקת אש קודמים. היא הופכת את סירובה של ישראל להשאיר את חמאס עומד לאכזריות, בעוד סירובו של חמאס להפסיק לתקוף את ישראל מוצג כהתנהגות צפויה.

התפקיד של ״הפסקת אש עכשיו״ הוא להפוך את הריסון הישראלי למבחן המוסר. היא מסיטה את השאלה הציבורית מהבסת חמאס אל הגבלת ישראל. היא מפעילה לחץ על הצד הכפוף לחוק, לבתי משפט, לבעלות ברית, לעיתונאים ולביקורת ציבורית, בעוד היא מפעילה מעט מאוד לחץ ממשי על הצד שרוצח אזרחים ואז מסתתר בין אזרחים. לכן הסיסמה יעילה כל כך: היא מעמיסה את הנטל על המדינה שאפשר לבייש, ומגינה על תנועת הטרור שאי אפשר להביך אותה לכדי הגינות. הסיסמה גם הופכת את העתיד לחלל ריק. היא מבקשת מישראל לעצור לפני שהיא עונה מי ישחרר את החטופים, מי ימנע התחמשות מחדש, מי יפרק את המנהרות, מי יעצור את הרקטות, מי יסלק את חמאס מן השלטון, ומי יגן על אזרחים ישראלים כאשר המתקפה הבאה תתוכנן. הפסקת אש שמשאירה את חמאס על כנו אינה סוף האלימות; היא הפוגה שבה האלימות יכולה להתארגן מחדש. לכן הדרישה פועלת פחות כתוכנית שלום ויותר כלחץ על ישראל לקבל סכנה בשם ביצוע מוסרי של אחרים.

הפסקת אש ללא אכיפה אינה שלום. אם חמאס שומר על נשקו, מבנה הפיקוד שלו, רשת המנהרות, מנוף החטופים והמחויבות האידיאולוגית שלו להשמדת ישראל, אז הפסקת האש מגינה על התנאים למלחמה הבאה. זו אינה ספקולציה אלא לקח חוזר מן העימותים עם ארגוני טרור שמקורם בעזה. השאלה אינה אם שקט רצוי, אלא אם שקט שנקנה באמצעות חשיפת ישראל לסכנה הוא בר־קיימא או מוסרי. ההשמטה החושפנית ביותר ב״הפסקת אש עכשיו״ אינה רק חמאס אלא החוק. חמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני כפופים לדיני הלחימה, אך שפת הפעילים מתייחסת אליהם לעיתים כאילו הקטגוריות המשפטיות חלות רק על ישראל. האיסור לפגוע באזרחים, האיסור לקחת בני ערובה, האיסור להשתמש במגינים אנושיים והחובה להבחין בין מטרות צבאיות לבין חיים אזרחיים אינם נעלמים מפני שקבוצה מכנה את עצמה התנגדות. סיסמה שאינה מסוגלת לומר זאת בבירור אינה מגינה על אזרחים; היא בוחרת אילו אזרחים נחשבים.

התשובה ל״הפסקת אש עכשיו״ היא תנאים. שחררו את החטופים, הפסיקו את הרקטות, פרקו את חמאס ואת הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני מנשקם, פרקו את המנהרות, הפסיקו להשתמש באתרים אזרחיים כמחסה צבאי, והכירו בכך שלאזרחים ישראלים יש אותה זכות לחיות בלי טבח, חטיפה וירי רקטות כמו לכל אדם אחר. כל דרישה שמשמיטה את התנאים האלה אינה נוסחה רצינית לשלום. היא דרישה שישראל תעצור בזמן שסיבות המלחמה נשארות חמושות וממתינות. יש לשפוט את הסיסמה לפי מה שהיא משאירה עומד. אם ישראל עוצרת וחמאס שורד, ארגון הטרור יכול להכריז על ניצחון, להשתקם, להתחמש, למשטר את עזה, להפחיד פלסטינים ולהכין מתקפה נוספת תחת הגנת הזעם מן המלחמה הקודמת. זו אינה חמלה כלפי אזרחים; זה מיחזור של מלחמה באמצעות שפה סנטימנטלית. בלי כניעה, פירוק מנשק, שחרור חטופים וערובות אכיפות לביטחון ישראל, ״הפסקת אש עכשיו״ פירושה שישראל עוצרת, חמאס נשאר, והמלחמה הבאה כבר מוכנה.