רוצחי ילדים

“רוצחי ילדים” היא סיסמה אנטי־ציונית המציגה את ישראל, ישראלים, ציונים או יהודים באופן קולקטיבי כרוצחים מכוונים של ילדים פלסטינים. היא מופיעה בקריאות, שלטים, פוסטים ברשתות, חומרי ארגונים לא־ממשלתיים וסיקורים תקשורתיים של נפגעי מלחמה. הביטוי נע בדרך כלל עם תצלומים של ילדים מתים או פצועים ועם מספרי נפגעים שנשללו מהקשר שדה הקרב. הוא נועד לסיים את הוויכוח לפני שהוא מתחיל. הביטוי אינו שגוי משום שילדים לא מתו. ילדים מתו בעזה, ומותם נורא. הבעיה היא הקפיצה ממוות לכוונה. “רוצחי ילדים” אינו טוען שתקיפות ישראליות גרמו למות אזרחים, שתקיפה מסוימת הייתה בלתי חוקית, או שמפקד לא נקט אמצעי זהירות אפשריים. הוא אומר שהמטרה הייתה רצח ילדים. זו טענה אחרת, והיא דורשת ראיות שהסיסמה אינה מספקת.

קרולינה פלאצ׳ינטה מנתחת טענות מודרניות על רצח ילדים בידי ישראל כחלק ממסורת הרצח הפולחני, ומציינת דוגמאות המציגות ישראלים כמי שהורגים ילדים באופן רגיל או אפילו בשמחה. אברהם פוקסמן העלה נקודה דומה בתגובה לרטוריקה ממלחמות עזה מוקדמות יותר, כאשר כינה את הביטוי טענת אשמת־דם מחוטאת. הנקודה אינה שכל אדם המשתמש בביטוי מתכוון במודע לדימויי רצח פולחני מימי הביניים. הנקודה היא שהמילים מציבות יהודים ואת המדינה היהודית בתוך סיפור ישן יותר: יהודים כאנשים שרשעתם מוכחת ברצח ילדים. הביטוי מתפשט דרך מחאת רחוב וגם דרך ערוצים מוסדיים. בנובמבר 2024 אמר המנתח הבריטי ניזאם ממודה לוועדת הפיתוח הבינלאומי של בית הנבחרים הבריטי כי ראה ילדים עם פצע ירי יחיד בראש והסיק שהם “בבירור נורו בכוונה בידי צלפים ישראלים”. שגרירות ישראל בלונדון ערערה לאחר מכן על חלקים מעדותו, אמרה שחלק מן הטענות נסמכו על שמועות וכינתה את הטענה לירי צה״ל על ילדים ואזרחים בלתי מעורבים חסרת בסיס. המחלוקת הזאת ממחישה את הבעיה המרכזית. טענה חמורה על פגיעה מכוונת בילדים יכולה לעבור במרחב פרלמנטרי לפני שהראיות שבבסיסה נבדקו.

ה־Community Security Trust תיעד 542 אירועים אנטישמיים בבריטניה ביולי ואוגוסט 2014; 48 מהם השתמשו בביטויים כמו “רוצחי ילדים” או “רוצחי תינוקות” נגד יהודים בריטים, בתי כנסת ומטרות יהודיות אחרות. דו״ח שיח נפרד של CST תיאר את נושא רוצחי הילדים/התינוקות כנושא השני בשכיחותו באירועים אנטישמיים באותה תקופה. לכן לביטוי יש רקורד מתועד של מעבר מכעס על פעולה צבאית ישראלית להתעללות ישירה ביהודים. מאז 7 באוקטובר 2023 הופיעה השפה הזאת במחאות קמפוס, הפגנות רחוב וקמפיינים ברשתות החברתיות. היא מופיעה לעיתים קרובות ליד המילים “רצח עם”, “רוצח תינוקות”, “רציחת ילדים” ו“ציונים הורגים ילדים”. ניסוחים אלה חזקים במיוחד משום שהם קצרים, חזותיים וכמעט בלתי אפשריים למענה מהיר. אדם המתואר כתומך ברצח ילדים אינו מוזמן לדיון. הוא מסומן כמי שאנשים הגונים צריכים לדחות.

בברוך קולג׳ בשנת 2024, קבוצות סטודנטים אנטי־ישראליות כיוונו אל הילל, הכתובת המרכזית לחיי סטודנטים יהודיים בקמפוס. עמוד החדשות של הילל בברוך סיכם את ההפגנה כאירוע שבו מפגינים אמרו שהקבוצה היהודית בקמפוס רוצחת ילדים ותומכת בפשיזם וברצח עם. הדוגמה חשובה משום שהיעד לא היה הצבא הישראלי או משרד ישראלי. הוא היה ארגון סטודנטים יהודי בניו יורק. הביטוי מופיע גם במרחבים מוסדיים וסמוכי תקשורת. כתבת הניו יורק טיימס ממאי 2021, “They Were Only Children”, הציבה תצלומים ושמות של ילדים שנהרגו בלחימה בעזה באותו חודש בפורמט המזוהה בדרך כלל עם הנצחה. יהא אשר יהא כוונת העורכים, ההצגה נתנה לקוראים תיאור ממוקד־ילדים שבו ההקשר הצבאי והתנהלות הארגונים הפלסטיניים החמושים היו משניים. קבוצות אנטי־ציוניות משתמשות אחר כך באותה דקדוק ילדי בסיסמאות ישירות יותר: ישראל רוצחת ילדים; ציונים תומכים בכך; יהודים המסרבים לגנות את ישראל שותפים.

כך הסיסמה מקבלת כוח. היא מתחילה באבל אמיתי על ילדים מתים. אחר כך היא הופכת את האבל הזה לפסק דין על כוונה ישראלית. ברגע שפסק הדין מתקשה, יהודים מחוץ לישראל יכולים להיחשב אחראים למוות משום שמניחים שהם תומכים במדינה שגרמה לו. הביטוי מרמז שמבצעים צבאיים ישראליים מכוונים לילדים כמדיניות. לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, הדבר היה דורש ראיות שתקיפות מסוימות כוונו לילדים כאזרחים, לא למטרות צבאיות חוקיות. הוא גם היה דורש ראיות שמות ילדים היה מכוון, לא נזק אגבי שנבחן לפי כללי הבחנה, מידתיות ואמצעי זהירות בתקיפה.

הסיסמה עוקפת את הנטל הזה. היא מתייחסת לכוונה כמוכחת מעצם קיומם של ילדים מתים. המהלך הזה קורס כמה שאלות לאחת: כמה ילדים מתו, כיצד נספרו המספרים, האם המתים זוהו במלואם, האם לוחמים נכללו, איזו מטרה הותקפה, האם חמאס או ארגונים חמושים אחרים פעלו בסמוך, האם ניתנו אזהרות, והאם הנזק האזרחי הצפוי היה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הצפוי. נתוני נפגעים הם חלק מן הבעיה הזאת. Associated Press ניתח ביוני 2024 את נתוני משרד הבריאות בעזה ודיווח שהמשרד הוא חלק מן הממשלה שבשליטת חמאס, אינו מבחין בין אזרחים ללוחמים, ומפרסם סיכומים יומיים הגבוהים מן הנתונים הבסיסיים של מזוהים במלואם. AP גם מצא ששיעור הנשים והילדים בקרב המתים שזוהו במלואם ירד לאורך הזמן, מ־64 אחוז באוקטובר 2023 ל־54 אחוז עד 30 באפריל 2024; באפריל בלבד, נשים וילדים היו 38 אחוז מן המתים החדשים שזוהו במלואם. עובדות אלה אינן מוחקות מות אזרחים. הן כן מראות מדוע ודאות סיסמתית אינה רצינית מספיק.

הביקורת הסטטיסטית של אברהם ויינר ממארס 2024 על הספירות היומיות של משרד הבריאות בעזה העלתה חשש נוסף: הסכומים בחלון דיווח מוקדם עלו בקו ישר בולט, דפוס שלטענתו אינו סביר בלוחמה עירונית פעילה. הניתוח שלו מוגבל ושנוי במחלוקת. אין להתייחס אליו כביקורת מלאה על כלל מניין ההרוגים בעזה. ערכו צר יותר: הוא מראה שהמספרים המשמשים בוויכוח ציבורי דורשים שיטה, לא חזרה. הביטוי גם מסתיר את תפקיד חמאס ביצירת שדה הקרב. חמאס מטמיע נכסים צבאיים באזורים אזרחיים צפופים, פועל ממנהרות ומסביבות אזרחיות, ומרוויח כאשר תקיפות ישראליות מייצרות תמונות של סבל אזרחי. הדבר אינו פוטר את ישראל מחובותיה המשפטיות. הוא כן אומר שאי אפשר לדון ביושר במות ילדים בעזה בלי לכלול את הארגון החמוש שבחר להילחם מתוך אזרחי עזה.

הביטוי שייך לשושלת אנטי־יהודית עתיקה בהרבה: מיתוס הרצח הפולחני. הצורה הקלאסית טענה בכזב שיהודים רצחו ילדים נוצרים לצרכים פולחניים. מוזיאון השואה של ארצות הברית מזהה את ויליאם מנוריץ׳ בשנת 1144 כמקרה האירופי־ימי־ביניימי הראשון ומציין שעלילות דם נעשו נושא מרכזי ברדיפת יהודים ברחבי אירופה. המיתוס הופיע לעיתים קרובות סביב פסח ויכול היה להוביל לפוגרומים, משפטים, הוצאות להורג וגירושים. הדפוס נמשך מאות שנים. יו מלינקולן בשנת 1255 יצר טענת רצח פולחני אנגלית נוספת. עלילת דמשק ב־1840 הביאה את המיתוס למזרח התיכון, כאשר היעלמותו של נזיר נוצרי בסוריה הובילה לעינויים של מנהיגי הקהילה היהודית ולמשבר דיפלומטי בינלאומי. ב־1903 פוגרום קישינב באימפריה הרוסית הוזן בין היתר בידי טענות עיתונאיות שקישרו יהודים למותו של ילד נוצרי. בשנת 1928, פרשת מסינה בניו יורק הראתה שהמיתוס יכול לצוף אפילו בארצות הברית, כאשר פקידים מקומיים חקרו רב לאחר שילדה נעלמה לפני שנמצאה ללא פגע.

העיתונות הנאצית הפכה מאוחר יותר את המוטיב למרכזי בתעמולה אנטישמית מודרנית. דר שטירמר הקדיש את גיליון מאי 1934 למיתוס הרצח הפולחני. בשנת 1983 פרסם שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס את The Matzah of Zion, שהציג רצח פולחני כעובדה היסטורית. מקרים אלה לא נקבו ביהודים מסוימים על מעשים מוכחים. הם הצמידו רצח ילדים ליהודים כעם.

הגרסה האנטי־ציונית מחליפה את הקהילה היהודית בישראל ואת קורבנות הילדים במלחמה ברצח פולחני. הפרטים שונים. הדפוס אינו שונה. הדפוס עדיין נשען על אשמה קולקטיבית, תמימות נרצחת והרעיון שליהודים או למדינה היהודית יש אכזריות מיוחדת כלפי ילדים. הביטוי הופך את הסכסוך הישראלי־פלסטיני למבחן טוהר אישי. מי שמקבל את הסיסמה שייך לרחומים. מי שמבקש ראיות, הקשר או דיוק משפטי יכול להיחשב כמגן על ילדים שנרצחו. הדבר הופך את הביטוי לשימושי במרחבי מחאה, שבהם המטרה היא לעיתים קרובות בידוד, לא חקירה.

הוא גם מעביר את תשומת הלב מהתנהגות לזהות. ניתוח מלחמה חוקית שואל מה קרה בתקיפה מסוימת: המטרה, המודיעין, האזהרה, הנזק האזרחי הצפוי, היתרון הצבאי, החלופות הזמינות והמידע לאחר מעשה. “רוצחי ילדים” אינו עושה דבר מזה. הוא שם לאויב שם ומכריז על רשעות. כאשר הביטוי מופנה ליהודים, הוא מטיל אחריות קולקטיבית. בית כנסת, פרק הילל, סטודנט יהודי, דובר ישראלי או עסק בבעלות יהודית יכולים להיחשב כתחליף למדינה הישראלית. לכן הניסוח חשוב. הוא אינו נשאר צמוד למקבלי ההחלטות בישראל. הוא עוקב אחרי יהודים אל בתי ספר, רחובות, חנויות, קמפוסים ומבני קהילה.

הביטוי גם חוסם בדיקה של חמאס. אם מות ילדים מוכיח כשלעצמו רצח ילדים ישראלי, אז השימוש של חמאס באזורים אזרחיים, רשתות מנהרות, אתרי פיקוד, אזורי שיגור רקטות, מקומות החזקת בני ערובה והסתרת לוחמים נעשה רעש רקע. הסיסמה נותנת להתנהלות צד אחד לשאת את כל האשמה בעוד שבחירות הצד האחר נעלמות. 1. ילדים נהרגו בעזה. הערך אינו מכחיש את העובדה הזאת. מוקדו הוא המעבר ממות ילדים לטענה של רצח ילדים ישראלי או יהודי מכוון.

2. עדותו של ממודה בבית הנבחרים היא עדות, לא עובדה שנפסקה. תגובת שגרירות ישראל רלוונטית משום שהיא ערערה ישירות על העדות ותיארה חלק מן הטענות כשמועות. הערך אינו פותר את המחלוקת העובדתית הזאת מעבר למה שהרקורד הציבורי תומך בו. 3. דו״חות CST מ־2014 שימושיים במיוחד משום שהם מבחינים בין שיח אנטי־ישראלי לאירועים אנטישמיים, ועדיין מתעדים שימוש בשפת רוצחי ילדים/תינוקות נגד יהודים, בתי כנסת ומטרות יהודיות. זה הופך את הראיות לחזקות יותר מטענות כלליות על קריאות בקמפוסים.

4. יש להשתמש בזהירות בניתוח נתוני הנפגעים של AP מיוני 2024. הוא אינו אומר שמספרי משרד הבריאות בעזה מפוברקים. הוא אומר שהמשרד אינו מבחין בין אזרחים ללוחמים, שהסיכומים היומיים אינם מוגבלים לאנשים מזוהים במלואם, וששיעור הנשים והילדים בקרב המתים שזוהו במלואם ירד לאורך הזמן. 5. ניתוחו של ויינר ב־Tablet הוא ביקורת סטטיסטית של חלון דיווח מוקדם ומוגבל. הוא שימושי כדי להראות בעיות בהסתמכות ציבורית על מספרי נפגעים, אך אין להפריז בו כהוכחה לגבי כלל מניין ההרוגים בעזה.

היא הופכת ילדים מתים להוכחת כוונה. מות ילדים במלחמה הוא זוועה. הוא אינו הוכחה אוטומטית למדיניות של פגיעה בילדים. הסיסמה מדלגת על השאלה המשפטית החשובה ביותר: האם תקיפה מסוימת כיוונה במכוון לאזרחים, כשלה בהבחנה, הפרה מידתיות או התעלמה מאמצעי זהירות אפשריים. האבל אמיתי. כוונה עדיין צריך להוכיח.

היא מעבירה אשמה ממדיניות ישראלית ליהודים כקבוצה. כאשר “רוצח ילדים” נצעק לעבר יהודים, בתי כנסת, פרקי הילל, סטודנטים יהודים או עסקים יהודיים, היעד כבר השתנה. הביטוי אינו עוסק עוד בתקיפה אחת או בשר אחד. הוא מייחס אשמת דם ליהודים בגלל הקשר האמיתי או המשוער שלהם לישראל. היא מוחקת את אחריות חמאס לשדה הקרב שיצר. כל תיאור רציני של מות ילדים בעזה חייב לכלול את בחירת חמאס להילחם מאזורים אזרחיים צפופים ולהציב פעילות צבאית בתוך חיים אזרחיים. הדבר אינו מסיר את חובות ישראל לפי דיני המלחמה. הוא כן מונע מן הסיסמה לתפקד כהסבר מלא.