סיימו את הכיבוש

“סיימו את הכיבוש” היא דרישה אנטי־ציונית לסיים את השליטה הישראלית מעבר לקווי שביתת הנשק של 1949, במיוחד בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. בשימוש הצר שלה, הביטוי מתייחס לממשל הצבאי הישראלי, להתנחלויות, למחסומים, לגדרות ולשליטה הביטחונית אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967. בשימוש הרחב שלה, הוא מתרחב לעיתים עד שישראל עצמה נעשית הכיבוש. במשפט ההומניטרי הבינלאומי, כיבוש מוגדר בדרך כלל דרך שליטה אפקטיבית. סעיף 42 לתקנות האג מ־1907 קובע ששטח נחשב כבוש כאשר הוא “נמצא למעשה תחת סמכותו של צבא עוין”. אמנת ז׳נבה הרביעית עוסקת גם במקרים של כיבוש חלקי או מלא. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, האו״ם ובית הדין הבינלאומי לצדק מחילים את הדין הזה על הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, וחוות הדעת המייעצת של בית הדין מ־19 ביולי 2024 הכריזה שהנוכחות המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש אינה חוקית. זו העמדה הבינלאומית הדומיננטית.

ישראל חולקת על התחולה דה־יורה של התווית הזאת, אף שהיא בדרך כלל מקבלת שכללים הומניטריים חלים בפועל. העמדה הישראלית נשענת על המעמד הקודם של השטח: ירדן שלטה בגדה המערבית וסיפחה אותה לאחר מלחמת 1948, אך הסיפוח הוכר בידי מספר קטן בלבד של מדינות. ישראל כבשה את הגדה מירדן ביוני 1967 לאחר שירדן נכנסה למלחמה. לפי תיאור זה, השטח לא נלקח מריבון מוכר, ולכן נכון יותר לתארו כשטח שנוי במחלוקת שמעמדו הסופי חייב להיקבע בהסכם. הסכם אוסלו ב׳ מ־1995, שנחתם בידי ישראל ואש״ף, חילק את הגדה לאזורים A, B ו־C והשאיר את סוגיות הקבע למשא ומתן. הסיסמה בדרך כלל מדלגת על הרקורד ההסכמי הזה.

הביטוי מופיע בחומרי BDS, בהחלטות הסרת השקעות בקמפוסים, במכתבי סגל, בדו״חות ארגונים לא־ממשלתיים ובקריאות מחאה. קריאת החברה האזרחית הפלסטינית ל־BDS משנת 2005 דורשת שישראל תסיים את “כיבושה וקולוניזציה שלה של כל האדמות הערביות ותפרק את החומה”. ניסוח זה מוצג לעיתים קרובות כדרישה שלאחר 1967. אבל קריאת ה־BDS דורשת גם שוויון מלא לאזרחים הערבים־פלסטינים של ישראל וזכות שיבה לפליטים הפלסטינים. הדרישות הנוספות האלה מראות שהקמפיין אינו מוגבל לגדה המערבית. הוא מתייחס לכל ההסדר הלאומי של ישראל כמטרה ללחץ.

הביטוי מופיע גם בטיעונים השוללים מישראל את הזכות להגן על עצמה. בכנס American Muslims for Palestine בשיקגו בנובמבר 2023 אמר מנכ״ל CAIR ניהאד עוואד: “לישראל, ככוח כובש, אין זכות כזו להגנה עצמית.” עוואד אמר אחר כך שדבריו עסקו במשפט הבינלאומי ושפגיעה באזרחים לעולם אינה מקובלת. גם כך, המשפט מראה כיצד תווית הכיבוש יכולה לשמש: ברגע שישראל מסווגת ככובשת, תגובתה הצבאית לחמאס מתוארת כדיכוי התנגדות, לא כהגנה על אזרחים. הסיסמה נעה גם עם הזיכרון שהיא משמיטה. בפסגת הליגה הערבית בחרטום ב־1 בספטמבר 1967, זמן קצר לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית, עזה, סיני ורמת הגולן, הכריזו מנהיגים ערבים על “לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא משא ומתן איתה”. ההצהרה הזאת קדמה להתפתחות המאוחרת של מפעל ההתנחלויות. דיוני ממשלת ישראל ביוני 1967 כללו נכונות להחזיר את סיני ואת הגולן תמורת שלום עם מצרים וסוריה, בעוד שאלת הגדה המערבית נותרה בלתי פתורה. הסיסמה הופכת את ההיסטוריה הדיפלומטית הזאת לסיפור פשוט יותר: ישראל כובשת; לכן ישראל חייבת לעזוב.

בצורתו הצרה, “סיימו את הכיבוש” מרמז שנסיגה ישראלית מן הגדה המערבית תפתור את הסכסוך או לפחות תסיר את סיבתו המרכזית. הטיעון הזה חייב לענות לתקדים עזה. בשנת 2005 פירקה ישראל את כל 21 ההתנחלויות בעזה והוציאה את חייליה מן הרצועה. צה״ל השלים את פינוי הבסיסים והכוחות ב־12 בספטמבר 2005, וישראל ביטלה רשמית את הממשל הצבאי שם. גופים בינלאומיים עדיין חלוקים בשאלה אם עזה נותרה כבושה בגלל שליטה ישראלית במרחב האווירי, בגישה לים, במעברים ובמרשם האוכלוסין. המחלוקת הזאת חשובה. אבל גם התוצאה הביטחונית חשובה: אחרי הנסיגה באו ניצחון חמאס בבחירות 2006, השתלטותו על עזה ב־2007, עלייה בירי הרקטות וההתחמשות שקדמה ל־7 באוקטובר.

הלקח אינו שנסיגה בלתי אפשרית. הלקח הוא שנסיגה בלי פירוז, ערבויות ביטחוניות אכיפות והסדר יציב יכולה לייצר מובלעת חמושה ועוינת. עזה היא מקרה האזהרה. סיסמה הדורשת יציאה בלי לענות מי ישלוט, מי יפרק את חמאס והג׳יהאד האסלאמי מנשקם, מי ישלוט בגבולות ומי ימנע התחמשות מחדש אינה תוכנית שלום. זו הוראה שהחלקים הקשים הוסרו ממנה.

בצורתו הרחבה, הביטוי מרמז שעצם קיומה של ישראל הוא הכיבוש. לכן הוא מופיע לעיתים קרובות לצד “מהנהר עד הים”. השאלה אז אינה היכן יעברו קווי 1967, אלא אם ריבונות יהודית לגיטימית בכלל בחלק כלשהו של הארץ. ארנסט בווין ניסח את המחלוקת הישנה בבהירות בבית הנבחרים ב־18 בפברואר 1947: ליהודים הנקודה המהותית הייתה מדינה יהודית ריבונית; לערבים הנקודה המהותית הייתה להתנגד לריבונות יהודית “בכל חלק של פלסטין”. זה היה לפני ישראל, לפני ההתנחלויות, לפני שהגדה המערבית באה תחת שלטון ישראלי ולפני שעזה באה תחת שלטון ישראלי. אוצר המילים המאוחר יותר של כיבוש מעניק לדחייה ישנה צליל משפטי חדש.

השפה המשפטית של כיבוש באה מדיני העימות המזוין, לא מן האנטי־ציונות. השימוש האנטי־ציוני בסיסמה התפתח אחרי 1967, כאשר מדינות ערב, רשתות תעמולה סובייטיות, פורומים של האו״ם וחוגי אקטיביזם מערביים הפכו את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים למרכז הקמפיין נגד ישראל. החלטת מועצת הביטחון 242 יצרה את נוסחת “שטחים תמורת שלום”: נסיגה ישראלית “משטחים שנכבשו בעימות האחרון” יחד עם סיום מצב הלוחמה וכיבוד זכותה של כל מדינה לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים. שימוש אנטי־ציוני שומר את לשון הנסיגה ולעיתים קרובות משמיט את דרישת השלום ההדדית. הקמפיין הדיפלומטי הסובייטי והערבי סייע לחבר כיבוש לקולוניאליזם, גזענות ובהמשך אפרטהייד. החלטת העצרת הכללית 3379 מ־1975 הכריזה שהציונות היא צורה של גזענות; פורום הארגונים הלא־ממשלתיים בדרבן ב־2001 העניק לאחר מכן רשת פעילים רחבה יותר לשפת החרם והאפרטהייד. סיסמת הכיבוש לא נולדה בדרבן, אבל דרבן סייע לקפל אותה לאותו אוצר מילים של קולוניאליזם התיישבותי, אפרטהייד ו־BDS.

המחלוקת המשפטית על אמנת ז׳נבה הרביעית עיצבה גם היא את הביטוי. בית הדין הבינלאומי לצדק, הצלב האדום, גופי האו״ם וממשלות רבות מתייחסים לגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, כשטח כבוש ורואים באמנת ז׳נבה הרביעית חלה. ישראל טענה במשך שנים שהשטח הוא sui generis משום שלא הודח ממנו ריבון מוכר ב־1967, תוך שהיא אומרת שהיא מקיימת בפועל הוראות הומניטריות. המחלוקת הזאת אינה הופכת כל מדיניות ישראלית לנבונה או ניתנת להגנה. היא אומרת שהסיסמה מסתירה מחלוקת משפטית רצינית מאחורי ציווי.

יוג׳ין קונטורוביץ׳ ומבקרים אחרים טענו גם שישראל מקבלת יחס ייחודי סביב כיבוש בהשוואה לשטחים שנויים במחלוקת או כבושים אחרים, כולל סהרה המערבית, צפון קפריסין, נגורנו־קרבאך, אבחזיה וקרים. הטיעון ההשוואתי הזה אינו מכריע את שאלת הגדה המערבית. הוא כן מראה מדוע המילה נעשתה חשובה כל כך בשפה האנטי־ציונית: ברגע שהיא מוצמדת לישראל, היא מפעילה מערך דרישות שמוחל בעוצמה דומה רק לעיתים נדירות במקומות אחרים. הביטוי גורם לנוכחות ישראלית להישמע בלתי־חוקית לפני שנשקלים ביטחון, לשון הסכמית או ראיות היסטוריות. הוא מעביר את הדיון מגבולות ותנאים לאשמה ויציאה. ברגע שמקבלים את הכיבוש במובנו הרחב ביותר, חיילים ישראלים אינם מגינים על ישראלים; הם אוכפים שליטה. אזרחים ישראלים אינם חיים בסכסוך לאומי שנוי במחלוקת; הם מתנחלים מעצם ההגדרה.

במסגרות קמפוס ומקצועיות, הסיסמה פועלת כדרישת שער. היא מצדיקה הסרת השקעות, חרם אקדמי, שיבוש, הדרה ומבחני נאמנות מוסדיים. אנשים אינם נשאלים רק אם הם תומכים במדינה פלסטינית. הם נשאלים אם הם מקבלים את ההנחה שנוכחות ישראל פלילית ושיחסים רגילים עם ישראלים צריכים להסתיים עד שהדרישה תתמלא. היא גם מוחקת הצעות שנדחו ומשאים ומתנים שנכשלו. פרמטרי קלינטון בדצמבר 2000 הציעו מדינה פלסטינית בעזה ובכ־94–96 אחוז מן הגדה המערבית, עם חילופי שטחים. שיחות טאבה בינואר 2001 המשיכו מן הרעיונות האלה אך הסתיימו ללא הסכם. הצעות ושיחות מאוחרות יותר נכשלו גם הן סביב גבולות, ביטחון, פליטים, ירושלים, הכרה וסוגיית סוף התביעות. הסיסמה דוחסת את הרקורד הזה לדרישה אחת ומשאירה לקורא צד אחראי אחד.

1. העמדה המשפטית הבינלאומית הדומיננטית היא שהגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, היא שטח כבוש ושאמנת ז׳נבה הרביעית חלה. בית הדין הבינלאומי לצדק אמר זאת בחוות הדעת על הגדר מ־2004 ושוב בחוות הדעת מ־2024. הערך אינו מכחיש עמדה זו. הוא טוען שהשימוש האנטי־ציוני בביטוי לעיתים קרובות חורג מן הנקודה המשפטית הזאת והופך שאלה טריטוריאלית שנויה במחלוקת לדרישה נגד הריבונות היהודית עצמה.

2. עמדת ישראל אינה שאין דין חל. עמדתה ארוכת השנים של ישראל היא שאמנת ז׳נבה הרביעית אינה חלה דה־יורה משום שהשטח לא נלקח מריבון מוכר, בעוד שהוראות הומניטריות מוחלות דה־פקטו. לכן הביטוי “שטח שנוי במחלוקת” מופיע בטיעון המשפטי הישראלי. 3. תקדים עזה מטופל לעיתים קרובות באופן לקוי בידי שני הצדדים. פעילים אנטי־ישראליים אומרים שעזה נותרה כבושה אחרי 2005 בגלל שליטה ישראלית סביב השטח. מגיני ישראל אומרים שישראל פינתה כל חייל וכל התנחלות. שתי הטענות יכולות להיות נכונות בקטגוריות שלהן. הראשונה עוסקת בשליטה משפטית; השנייה עוסקת בנסיגה פיזית. התוצאה הביטחונית עדיין רלוונטית לכל נסיגה מוצעת מן הגדה המערבית.

4. החלטת מועצת הביטחון 242 מקוצרת לעיתים קרובות לדרישה לנסיגה ישראלית. הטקסט שלה דורש גם סיום מצב הלוחמה והכרה בזכותה של כל מדינה לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים. נוסחת שטחים תמורת שלום כוללת שני צדדים. הסיסמה בדרך כלל זוכרת רק אחד.

היא הופכת סכסוך טריטוריאלי לפסק דין נגד ישראל עצמה. דיון רציני יכול לשאול מה ישראל צריכה לעשות בגדה המערבית, היכן ישורטטו הגבולות, כיצד יש לטפל בהתנחלויות ואילו הסדרי ביטחון נדרשים. הסיסמה לעיתים קרובות מדלגת על השאלות האלה. היא מתייחסת לנוכחות ישראלית כפלילית מאליה ואז מציגה נסיגה כתשובה האפשרית היחידה. היא מתעלמת מן הרקורד הביטחוני לאחר נסיגה.

עזה אינה הערת שוליים. ישראל הסירה כל התנחלות וכל חייל מן הרצועה ב־2005. לאחר מכן חמאס ביסס את כוחו, בנה מובלעת חמושה, ירה רקטות ולבסוף ביצע את מעשי הטבח של 7 באוקטובר. כל דרישה לנסיגה מן הגדה המערבית חייבת לענות כיצד תימנע תוצאה כזאת ליד מרכזי האוכלוסייה המרכזיים של ישראל. היא מסתירה לעיתים קרובות את הגרסה המקסימליסטית בתוך הגרסה המתונה. מאזינים רבים שומעים “סיימו את הכיבוש” כדרישה לעזוב את הגדה המערבית. העמימות שימושית. היא מאפשרת לביטוי להישמע כתמיכה בתוצאה של שתי מדינות, בעוד שבמסגרות רבות הוא מתפקד כדרישה לסופה של המדינה היהודית.