מדינת אתנו

“מדינת אתנו” משמשת בשיח אנטי־ציוני עכשווי כדי להציג את ישראל כמדינה המאורגנת למען יהודים על חשבון כל האחרים. המילה מצביעה בדרך כלל על חוק השבות, סמלים לאומיים יהודיים, עברית, חוק יסוד הלאום משנת 2018 והסכסוך הבלתי פתור של ישראל עם פלסטינים בגדה המערבית, בעזה ובמזרח ירושלים. היא דוחסת את כל זה לפסק דין אחד: ריבונות יהודית היא גזענית בצורתה. למונח יש כוח משום שהוא נשמע כמו תיאור ניטרלי בעודו נושא את סטיגמת השלטון הגזעי. באנגלית רגילה אחרי שרלוטסוויל, ethnostate מעורר בדרך כלל חלומות של לאומנים לבנים על מולדת גזעית. כאשר אותה מילה מוחלת על ישראל, ההגדרה העצמית היהודית נמשכת אל שדה האסוציאציות הזה. מדינה שנוסדה כמקלט לאחר גירושים חוזרים, פוגרומים והשואה מוצגת כאילו הייתה פרויקט גזעי המבוסס על הדרה.

הבעיה אינה שלישראל אין אופי לאומי יהודי. ברור שיש לה. לישראל יש חוק שבות, חגים ציבוריים יהודיים, סמלים יהודיים, חיים אזרחיים בעברית ומחויבות חוקתית לעם היהודי. הבעיה היא ש“מדינת אתנו” הוא מונח גס מדי לתיאור העובדות המשפטיות והאזרחיות. ישראל היא מדינה בעלת רוב יהודי עם מוסדות דמוקרטיים, זכויות אזרחות פורמליות לאזרחים ערבים, חסרונות ממשיים למיעוטים, שטחים שנויים במחלוקת ומלחמה ארוכה עם אויבים שדחו לא פעם ריבונות יהודית בכל חלק מן הארץ. דחיסת כל זה ל“מדינת אתנו” הופכת רקורד מעורב לפסק דין גזעי.

במחקר רציני משתמשים בדרך כלל במונחים חדים יותר. סמי סמוחה כתב על ישראל כדמוקרטיה אתנית. יואב פלד בחן את האזרחות הישראלית דרך רכיבים ליברליים, רפובליקניים ואתנו־לאומיים. אורן יפתחאל השתמש ב“אתנוקרטיה” כדי לנתח קרקע, גבולות וגישה לא שווה לכוח. המונחים האלה נתונים לוויכוח, אך הם מדויקים יותר מ“מדינת אתנו”. “מדינת אתנו” אינה קטגוריה מוסכמת ב־Freedom House, ב־V-Dem, ב־Economist Intelligence Unit או ב־Polity. התועלת שלה בשיח אנטי־ציוני טמונה פחות בדיוק ויותר בנזק שהיא יכולה לגרום.

המילה נעשתה שכיחה יותר בפרשנות אנטי־ישראלית לאחר שחוק יסוד הלאום עבר ביולי 2018. החוק מצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מזהה את העברית כשפת המדינה, מכנה התיישבות יהודית ערך לאומי, וקובע שהזכות להגדרה עצמית לאומית בישראל ייחודית לעם היהודי. מבקרים התייחסו לחוק כהוכחה שישראל הציבה לאומיות יהודית מעל שוויון אזרחי. תומכים השיבו שהחוק לא ביטל זכויות יחיד, זכויות הצבעה או אזרחות ערבית, ושחוקי יסוד אחרים וחוקים רגילים עדיין מגינים על זכויות אזרח. אחרי בחירות נובמבר 2022 נעשה קל יותר להשתמש במילה משום שהקואליציה של נתניהו כללה מפלגות דתיות־לאומניות מן הימין הקשה. במהלך משבר המשפט בשנת 2023 השתמשו מבקרים ב“מדינת אתנו” כדי לתאר את החשש שביקורת שיפוטית חלשה יותר תשאיר מיעוטים עם פחות הגנות. אחרי 7 באוקטובר ומלחמת עזה הופיעה המילה לצד אפרטהייד, קולוניאליזם התיישבותי, ג׳נוסייד ועליונות יהודית במחאות קמפוס, מכתבי סגל, פרשנות ארגונים לא־ממשלתיים וקמפיינים מקוונים.

המונח שואב כוח גם מן הפוליטיקה הגזעית האמריקאית. בשימוש אמריקאי, ethnostate קשור מאוד ללאומנות לבנה ולימין האלטרנטיבי. ספרו של וילמוט רוברטסון The Ethnostate העניק למילה משמעות גזעית לבנה מפורשת בראשית שנות התשעים, וריצ׳רד ספנסר סייע מאוחר יותר להפיץ את רעיון מדינת האתנו הלבנה. מרגע שמשמעות זו נכנסה לזיכרון הציבורי, החלת המילה על ישראל גרמה למדינה היהודית להישמע כמו גרסה יהודית של בדלנות לבנה. זה האפקט הרטורי, גם כאשר הדובר אינו מכיר את אילן היוחסין של המילה.

המשמעות המשתמעת היא שהמאפיינים היהודיים של ישראל אינם מאפיינים לאומיים אלא שליטה אתנית. חוק השבות נעשה הדרה גזעית. עברית וסמלים יהודיים נעשים עליונות. חוק הלאום נעשה הוכחה שלא־יהודים הם זרים קבועים. מחסומים בגדה המערבית, בקרות גבול בעזה, התרחבות התנחלויות וחסרונות של אזרחים ערבים נעשים כולם ראיות לסדר יהודי אחד.

הקריאה הזאת תלויה בכמה מיזוגים. היא ממזגת את האזרחים הערבים של ישראל עם פלסטינים בגדה המערבית. היא ממזגת פלסטינים בעזה עם תושבי מזרח ירושלים. היא ממזגת משפט אזרחי ישראלי, מינהל של הרשות הפלסטינית, שלטון חמאס, שליטה צבאית ישראלית ותביעות פליטים לטענה אחת על טבעה הפנימי של ישראל. ההבחנות האלה אינן תירוצים. הן הכרחיות כדי לדעת מה נשפט.

אזרחי ישראל הערבים אינם זרים בתוך ישראל. הם מצביעים, מחזיקים מושבים בכנסת, מנהלים מפלגות, מכהנים כשופטים, לומדים באוניברסיטאות, עובדים בבתי חולים, מתדיינים בבתי משפט ומשתתפים בחיים האזרחיים בישראל. בשנת 2021 הצטרפה רע״ם לקואליציית בנט־לפיד; המכון הישראלי לדמוקרטיה מתאר זאת כפעם הראשונה שמפלגה ערבית הייתה חברה רשמית בקואליציה שלטונית ישראלית. בשנת 2022 הצטרף ח׳אלד כבוב, שופט ערבי מוסלמי, לבית המשפט העליון של ישראל. עובדות אלה אינן מוחקות אפליה, סכסוכי קרקע ותכנון, פערי תקציב, כשלי פשיעה ושיטור או הדרה חברתית. הן כן מראות מדוע “מדינת אתנו” אינה התאמה טובה אם הכוונה היא לקאסטה גזעית.

גם העובדות הדמוגרפיות מסבכות את התווית. נתוני יום העצמאות של ישראל באפריל 2026 הציבו את האוכלוסייה על 10.244 מיליון, ובהם 2.157 מיליון ערבים, כלומר 21.1 אחוז. מדינה עם מיעוט אזרחי ערבי גדול, מפלגות פרלמנטריות ערביות ושופטים ערבים אינה תואמת את המשמעות הרגילה של מדינה גזעית טהורה ומדירה. אפשר עדיין לבקר אותה כדמוקרטיה יהודית בלתי מושלמת. זו אינה אותה טענה.

חוק השבות הוא העובדה החזקה ביותר עבור המבקרים משום שהוא מעניק ליהודים מסלול הגירה על בסיס קשר יהודי. אך חוקי שיבה של תפוצות אינם ייחודיים לישראל. מדינות רבות מעניקות העדפת שיבה או אזרחות לבני עם היסטורי, תפוצה או קבוצת קרבה לאומית. המקרה של ישראל ייחודי משום שההיסטוריה היהודית ייחודית: גלות, חוסר מדינה, ג׳נוסייד והיעדר מקלט ריבוני יהודי אחר. לקרוא להיסטוריה הזאת פריבילגיה גזעית בלי לנקוב גם בהיסטוריה שיצרה אותה אינו ניתוח. זו מחיקה.

מילון אוקספורד האנגלי מזהה את השימוש הידוע המוקדם ביותר ב־ethnostate בגלוסר משנת 1985 מאת פרד ו׳ ריגס. בשימוש הזה המונח היה תיאורי. הוא עדיין לא נשא את המשמעות הרווחת שאחרי שרלוטסוויל. המילה קיבלה תפנית אפלה יותר בכתיבה לאומנית לבנה. ספרו של וילמוט רוברטסון The Ethnostate, שנכתב בין 1985 ל־1992 ופורסם ב־1992, השתמש במונח למולדת גזעית לבנה. לאומנים לבנים מאוחרים יותר, ובהם ריצ׳רד ספנסר, סייעו להפוך את ethnostate לקיצור ציבורי לבדלנות גזעית. עד שהמילה נכנסה לוויכוח ההמוני אחרי עצרת שרלוטסוויל בשנת 2017, היא כבר לא נשמעה טכנית. היא נשמעה עליונותנית.

השימוש האנטי־ישראלי ב“מדינת אתנו” ניזון מקו אחר אך קשור. חוקרי ישראל ופלסטין דנו זה מכבר במדינה יהודית, דמוקרטיה אתנית, אתנוקרטיה, אזרחות, קרקע וזכויות מיעוטים. סמוחה, פלד, יפתחאל, רוחאנא, ע׳אנם, הירשל ואחרים סיפקו ביקורות רציניות על החיים האזרחיים והזהות הלאומית בישראל. האנטי־ציונות לקחה את המילה הציבורית הקשה יותר, ethnostate, והצמידה אותה לישראל. התוצאה פשוטה ומזיקה יותר מן המחקר שממנו באו רבות מן הדאגות.

מקור שלישי הוא פולמוס אנטי־ציוני ישן יותר. כתיבה סובייטית ולאומנית ערבית התייחסה לעיתים קרובות לציונות כגזענות, קולוניאליזם או עליונות. החלטת העצרת הכללית 3379 העניקה לקו הזה מעמד בינלאומי בשנת 1975 כאשר הכריזה שהציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית. ההחלטה בוטלה בשנת 1991, אך ההיגיון שלה שרד. “מדינת אתנו” היא מילה חדשה יותר למהלך ישן: להציג ריבונות יהודית לא כהגדרה עצמית לאומית, אלא כגזענות מעצם הגדרתה.

המונח גורם למדינה יהודית להישמע פסולה מעיקרה. מרגע שישראל נקראת “מדינת אתנו”, הדיון זז מחוק ומדיניות ספציפיים. הסוגיה נעשית האופי הבסיסי של ישראל. חרם, משיכת השקעות, סנקציות, הדרה אקדמית, חרמות תרבותיים, אמברגו נשק ובידוד דיפלומטי נשמעים אז כחובות אנטי־גזעניות ולא כאמצעי כפייה המכוונים למדינה היחידה בעולם בעלת רוב יהודי. המילה גם הופכת מאפיינים לאומיים יהודיים רגילים לראיות לעוולה. דגל עם סמל יהודי, חוק הגירה יהודי, חגים יהודיים, עברית ודאגת המדינה ליהודים בחו״ל נעשים חשודים באופן שבו מאפיינים דומים במדינות אחרות בדרך כלל אינם נעשים. היחס המיוחד הזה הוא אחת הסיבות שהמונח מעורר את חשש הסטנדרט הכפול שמזוהה במבחן ה־3D של נתן שרנסקי ובכמה הגדרות של אנטישמיות, אף שההגדרות הללו שונות זו מזו בנקודות אחרות.

קל יותר לומר “מדינת אתנו” מאשר לשאול שאלות נפרדות על אזרחים ערבים בישראל, פלסטינים בשטח A, פלסטינים בשטח B, פלסטינים בשטח C, תושבי מזרח ירושלים, עזה תחת חמאס, פליטים פלסטינים, מדיניות ההתנחלויות הישראלית, ביקורת שיפוטית בישראל ודיני אזרחות. דיוק מחליש את הסיסמה. לכן הסיסמה מתנגדת לדיוק. 1. את חוק יסוד הלאום יש לצטט בזהירות. הוא קובע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושההגדרה העצמית הלאומית בישראל ייחודית לעם היהודי. הוא אינו אומר שאזרחים ערבים אינם יכולים להצביע, לכהן בתפקיד ציבורי, להתדיין בבתי משפט או לשרת בתפקידים ציבוריים.

2. לישראל אין חוקה כתובה אחת. יש לקרוא יחד את חוקי היסוד שלה, חוקים רגילים, פסיקות בית המשפט העליון והפרקטיקה הדמוקרטית. חוק הלאום חשוב, אך הוא אינו כל החיים החוקתיים של ישראל. 3. לאזרחים ערבים יש זכויות פורמליות וחסרונות מתועדים. שתי העובדות צריכות להישאר בערך. הכחשת החסרונות מחלישה את ההגנה על ישראל. הכחשת הזכויות מקלה על טענת מדינת האתנו מעבר למה שהרקורד מאפשר.

4. שאלות הגדה המערבית ועזה אמיתיות אך נפרדות. לפלסטינים בגדה המערבית אין אזרחות ישראלית משום שהאזור לא סופח לסדר האזרחי הרגיל של ישראל. פלסטינים בעזה חיו תחת שלטון חמאס מאז 2007. העובדות האלה אינן פותרות את הסכסוך. הן כן אומרות שעזה והגדה המערבית אינן יכולות לשמש הוכחה פשוטה למודל האזרחות הפנימי של ישראל.

5. דו״ח ישראל של Freedom House לשנת 2026 מדרג את ישראל כ־Free עם ציון 73 מתוך 100. Freedom House מעריך בנפרד את הגדה המערבית ואת עזה. ההפרדה הזאת שימושית משום שהיא מראה בדיוק את ההבחנה שהתווית “מדינת אתנו” מוחקת לעיתים קרובות. הוא מחליף הגדרה בסטיגמה.

“מדינת אתנו” נשמע מדויק, אך משמעותו משתנה ממשתמש למשתמש. לפעמים הכוונה היא לקאסטה גזעית. לפעמים למדינת לאום עם עם רוב. לפעמים למדינה עם חוק שיבה תפוצתי. לפעמים לכל מדינה בעלת זהות לאומית אתנית או דתית. מילה שזזה כך אינה עושה עבודה זהירה.

הוא מטעה בין הגדרה עצמית יהודית לשלטון גזעי. המדינה היהודית לא נולדה מפנטזיה גזעית של שליטה. היא נולדה מעם יהודי, קשר אבות, לאומיות מודרנית, רדיפה וקריסת הביטחון האירופי והמזרח־תיכוני ליהודים. זה לא הופך כל חוק ישראלי לצודק. זה כן אומר שהמשמעות הלאומנית־לבנה של ethnostate היא השוואה גרועה.

הוא ממזג אוכלוסיות שונות. אזרחים ערבים, פלסטינים בגדה המערבית, פלסטינים בעזה, תושבי מזרח ירושלים ופליטים אינם בעלי אותו מעמד משפטי. התייחסות אליהם כקבוצה בלתי מובחנת אחת מקלה על הסיסמה ומחמירה את הניתוח. הוא משמש בעוצמה חריגה נגד המדינה היהודית. למדינות רבות יש דתות ממוסדות, זהויות לאומיות של רוב, חוקי שיבה תפוצתיים, אזרחות מבוססת מוצא או הומוגניות אתנית גבוהה. הן מתוארות לעיתים רחוקות באותה מילה, באותה סטיגמה ובאותו לחץ מוסדי. היישום הסלקטיבי אינו מקרי. הוא חלק מן המשיכה של המונח.