שחררו את פלסטין

“שחררו את פלסטין” אינו אנטישמי בכל שימוש אפשרי. הוא יכול להתכוון להגדרה עצמית פלסטינית, זכויות אזרח או מדינה מוסכמת לצד ישראל. בשימוש אנטי־ציוני עכשווי, לעומת זאת, הביטוי פועל לעיתים אחרת. זו דרישה גמישה שתוכנה נותר לא מוגדר, כך שמאזינים מתונים יכולים לשמוע זכויות ואילו רדיקלים שומעים הסרה. ההבחנה תלויה בשאלה ממה פלסטין אמורה להשתחרר. אם התשובה היא שלטון צבאי בגדה המערבית, שלטון חמאס בעזה, דיכוי של הרשות הפלסטינית, שחיתות, עוני או היעדר מדינה, הסיסמה יכולה להצביע על תביעות אזרחיות רגילות. אם התשובה היא עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, היא נעשית שלילה של ההגדרה העצמית היהודית.

לעמימות הזאת יש היסטוריה. אש״ף נוסד ב־1964, לפני שישראל שלטה בגדה המערבית או בעזה. האמנה הפלסטינית המאוחרת יותר מ־1968 תיארה מאבק מזוין כדרך לשחרור פלסטין, קראה לתוכנית החלוקה מ־1947 ולהקמת ישראל בלתי־חוקיות, הכחישה שהיהודים הם אומה, ודחתה תחליפים לשחרור המלא של פלסטין. הסיסמה המודרנית אינה חוזרת מכנית על כל סעיף באמנה, אך היא יורשת אוצר מילים שבו שחרור פירושו לעיתים קרובות החלפת ישראל, לא בנייה לצידה. לכן ההקשר חשוב. בעצרת שלום, בדו״ח זכויות אדם או בטיעון בעד שתי מדינות, המילים יכולות להתכוון לעצמאות פלסטינית. במאהל קמפוס שקורא גם “מהנהר עד הים”, בעצרת מחוץ לבית כנסת, או במהלך התקפה על יהודים או ישראלים, למילים יש כוח אחר. הבעיה אינה המילה שחרור. הבעיה היא האובייקט הבלתי־פתור של השחרור.

מאז 7 באוקטובר 2023 הופיע “שחררו את פלסטין” במאהלי קמפוס, מחאות רחוב, קמפיינים ברשתות, גרפיטי, בגדים, במות קונצרטים והצהרות מוסדיות. ADL מתאר את הביטוי כנפוץ בקרב אנשים התומכים בזכויות פלסטיניות ומציין שרבים מהמשתמשים אינם מתכוונים לתמיכה בקיצוניות או באלימות. הוא גם מתעד שמאז 7 באוקטובר הביטוי שימש במקרים רבים להפחדה או תקיפה של יהודים ומוסדות יהודיים. הביטוי הופיע גם בהקשרים קטלניים ואלימים. במתקפה ב־21 במאי 2025 מחוץ למוזיאון היהודי קפיטל בוושינגטון, נרצחו ירון לישינסקי ושרה מילגרים, שניהם עובדי שגרירות ישראל, לאחר שיצאו מאירוע של הוועד היהודי־אמריקאי. לפי כתב האישום המחליף מפברואר 2026 כפי שסוכם בידי משרד המשפטים, אליאס רודריגז ירה לכאורה כעשרים יריות וקרא “Free Palestine”. משרד המשפטים גם ציין שהציג כאפייה אדומה בתוך המוזיאון ואמר: “עשיתי את זה בשביל פלסטין. עשיתי את זה בשביל עזה.”

ב־1 ביוני 2025 כוונה מתקפה נפרדת נגד התכנסות Run for Their Lives בבולדר, קולורדו, שנועדה לעורר מודעות לבני הערובה הישראלים בעזה. משרד המשפטים אומר שמוחמד סברי סולימאן התקרב לקבוצה עם בקבוקי תבערה וצעק “Free Palestine” בזמן שהשליך אחד מהם. התיק הפדרלי המאוחר יותר ייחס לו עבירות שנאה ותיאר מסמך בכתב יד שהתייחס לציונות כאויב עד שירושלים תשוחרר ויהודים יגורשו מן הארץ. ההתקפות האלה אינן מגדירות כל שימוש בסיסמה. הן כן מראות מדוע יהודים שומעים את הביטוי לעיתים אחרת מכפי שפעילים רבים טוענים שהם מתכוונים. לסיסמה יכולים להיות משתמשים תמימים ועדיין להתפתח לה חיים ציבוריים מסוכנים כאשר היא נקשרת שוב ושוב ליעדים יהודיים.

כוחה של הסיסמה תלוי במשפט חסר: לשחרר את פלסטין ממה? בשימוש אנטי־ציוני רב, התשובה אינה חמאס, הרשות הפלסטינית, כישלון הדיפלומטיה, דחיינות מדינות ערב או הגבול המצרי של עזה. התשובה היא ישראל. ליתר דיוק, ריבונות יהודית. ההשמטה הזאת עושה עבודה חשובה. היא מציבה את היהודים ואת ישראל בתפקיד הסוהר היחיד של החיים הפלסטיניים. היא משאירה בצד את שלטון חמאס בעזה מאז 2007, את הרקורד הסמכותני של הרשות הפלסטינית בגדה, הצעות שלום שנדחו, שימוש אזורי בסוגיה הפלסטינית, ומגבלות מצריות ברפיח. היסטוריה אזורית רחבה מצטמצמת למכשול אחד: המדינה היהודית.

הביטוי גם מאפשר למשתמשים להימנע מן השאלה הקשה יותר של מה בא אחר כך. האם “שחררו את פלסטין” פירושו שתי מדינות? קונפדרציה? מדינה אחת בעלת רוב ערבי במקום ישראל? שיבת פליטים מלאה לתוך ישראל? פירוק הציונות? משתמשים שונים נותנים תשובות שונות. תנועות אנטי־ציוניות מרוויחות מן הרפיון הזה משום שהוא מאפשר לסיסמה לנוע רחב בלי לכפות על דובריה לומר אם הישרדות לאומית יהודית נשארת חלק מן העתיד המוצע.

עינת וילף ועדי שוורץ טוענים ב־The War of Return שדרישת השיבה המקסימליסטית פעלה לעיתים פחות כפתרון פליטים ויותר כדרך לבטל את ישראל באמצעות דמוגרפיה. הסיסמה יכולה לשרת אותה מטרה כאשר היא מבטיחה שחרור אך מסרבת לומר אם יהודים נשארים עם ריבוני במולדתם ההיסטורית. הביטוי המודרני יושב בתוך אוצר מילים ארוך יותר של שחרור. מנהיגים ערביים לאומיים בשנות החמישים והשישים הציגו את פלסטין כסיבת גאולה אזורית. אש״ף נתן למטרה הזאת צורה ארגונית. לשון האמנה המוקדמת שלו לא הייתה מחאה שלאחר 1967 נגד התנחלויות. זו הייתה דרישה שלפני 1967 לשחרר את פלסטין מן הציונות ולבטל את הלגיטימיות של ישראל.

לאחר 1967 הביטוי עבר ברשתות מהפכניות של העולם השלישי, בתעמולה אנטי־ציונית מיושרת־סובייטית, בתנועות סטודנטים ובקמפיינים של סולידריות פלסטינית. הוא נקשר ללשונות אנטי־אימפריאליות, אנטי־קולוניאליות ושחרוריות שהפכו את הסכסוך לקריא עבור פעילים מערביים. עד פורום הארגונים הלא־ממשלתיים בדרבן ב־2001 וקריאת ה־BDS ב־2005, שפת השחרור הפלסטינית נארזה מחדש במונחים של אפרטהייד, קולוניאליזם, כיבוש, שיבה, שוויון וחרם. השושלת הזאת חשובה משום ש“שחררו את פלסטין” נשמע חדש למשתמשים מערביים רבים. הוא אינו חדש. הסיסמה שייכת לקמפיין ארוך שבו שחרור פירושו לעיתים קרובות יותר ממדינה פלסטינית. פירושו היה הסרת הציונות כפרויקט לאומי לגיטימי. השימוש המודרני בקמפוסים יורש את שתי הגרסאות: הפנייה מבוססת הזכויות והדרישה המחסלת הישנה יותר.

במרחבים אנטי־ציוניים, “שחררו את פלסטין” פועל כמבחן השתייכות. בדרך כלל לא מבקשים מאנשים להגדיר אותו. מבקשים מהם לומר אותו. הביטוי מסמן מי שייך לקהילה המוסרית ומי צריך להסביר את עצמו. הביטוי גם דוחס מחלוקות רבות לסיסמה אחת. גבולות, טרור, מדיניות פליטים, ביטחון ישראלי, שלטון חמאס, דיכוי של הרשות הפלסטינית, תפקידה של מצרים, היסטוריה של מדינות ערב וממשל פלסטיני — כולם נעלמים. המאזין מקבל פקודה אחת: פלסטין חייבת להשתחרר. מכיוון שהמכשול נותר ללא שם, ישראל נעשית היעד המשתמע כברירת מחדל.

לבסוף, הסיסמה נותנת לרדיקלים דרך לדבר דרך שפה מיינסטרימית. דובר שרוצה מדינה פלסטינית לצד ישראל ודובר שרוצה פלסטין במקום ישראל יכולים להשתמש באותן מילים. אוצר המילים המשותף הזה שימושי. הוא מאפשר לתביעות מקסימליסטיות לשאול את הכבוד של שפת זכויות האדם, תוך שמירת הקצה הקשה לקהלים שכבר מבינים אותו. 1. האמנה הלאומית הפלסטינית מ־1968 מרכזית לשושלת הסיסמה. סעיף 5 הגדיר פלסטינים כערבים שישבו בפלסטין בדרך כלל עד 1947; סעיף 6 כלל רק יהודים שישבו שם בדרך כלל לפני מה שכינה הפלישה הציונית; סעיף 9 תיאר מאבק מזוין כדרך לשחרר את פלסטין; סעיף 19 דחה את החלוקה ואת הקמת ישראל כבלתי־חוקיות; סעיף 20 הכחיש לאומיות יהודית; סעיף 21 דחה תחליפים לשחרור מלא.

2. הסיסמה תלויה בהקשר. אין להתייחס אליה כאל אלימה מטבעה בכל שימוש. אין גם להתייחס אליה כאל תמימה בכל שימוש. משמעותה משתנה כאשר היא מצורפת לסמלי חמאס, סיסמאות מחסלות, מחאות ליד בתי כנסת, סימון מוסדות יהודיים או מעשי אלימות.

3. הגדרת העבודה של IHRA מזהה שלילת הגדרה עצמית יהודית, כולל טענות שקיומה של ישראל הוא מיזם גזעני, כדוגמה שעשויה להיות אנטישמית בהתאם להקשר. התקן הזה רלוונטי ישירות כאשר “שחררו את פלסטין” משמש כדי להתכוון לפלסטין שמחליפה את ישראל, לא לפלסטין לצד ישראל. 4. מצרים שלטה במעבר רפיח בגבולה הדרומי של עזה והטילה מגבלות משלה. קמפיינים לשחרור פלסטיני כמעט אינם מציבים את מצרים כמושא מרכזי למחאה. הבררנות הזאת אינה מוחקת אחריות ישראלית במקום שבו ישראל מפעילה שליטה, אך היא מראה שהלחץ המרכזי של הסיסמה מופנה לריבונות יהודית.

5. המתקפה בוושינגטון במאי 2025 והמתקפה בבולדר ביוני 2025 אינן מוכיחות שכל שימוש ב“שחררו את פלסטין” הוא אלים. הן כן מוכיחות שהביטוי צוטט במתקפות על יהודים וישראלים, ולכן החשש היהודי מן השימוש הציבורי בו מבוסס על ראיות, לא על פרנויה. היא מסתירה את הוויכוח האמיתי. סיסמה רצינית צריכה להיות מסוגלת לומר מה היא רוצה. אם היא מתכוונת למדינה פלסטינית לצד ישראל, עליה לומר זאת. אם היא מתכוונת להחלפת ישראל, עליה לומר גם זאת. הביטוי מתחמק מן הבחירה. ההתחמקות הזאת היא חלק ממשיכתו.

היא משחררת את פלסטין מכל אחד חוץ משליטיה. הסיסמה כמעט לעולם אינה מתמודדת עם חמאס, הרשות הפלסטינית או מדינות ערב שהשתמשו בפלסטינים ככלים. היא הופכת סבל פלסטיני לסיפור של סיבה אחת. כך ישראל נעשית אשמה באופן ייחודי, והפלסטינים נשארים לכודים תחת מנהיגים ומערכות שהסיסמה אינה מאתגרת. היא מאפשרת למתונים ולקיצונים לחלוק אותן מילים. זו הסכנה המרכזית של הביטוי. אפשר להגן עליו כקריאה אנושית לזכויות, ואז להשתמש בו כזעקה נגד מוסדות יהודיים. הוא מאפשר לגרסאות הרכות והקשות ביותר של התנועה לעמוד תחת דגל אחד.