מדינה אימפריאלית

“מדינה אימפריאלית” היא תווית אנטי־ציונית המציגה את ישראל כהגמון אזורי המבקש שליטה מעבר לגבולותיו באמצעות כוח, התיישבות, מודיעין, בריתות ומלחמות. במובן חמור יותר היא מציגה את הציונות כפרויקט אימפריאלי מלכתחילה. למונח יכול להיות שימוש אקדמי רציני כאשר חוקרים מנתחים התיישבות, ריבונות, כיבוש או מורשות של אימפריות אירופיות במזרח התיכון. הוא נעשה אנטי־ציוני כאשר הוא מפסיק לתאר מקרה מסוים ומתחיל להגדיר את עצם קיומה של ישראל כאימפריה. הכינוי קשור לעיתים לסיפור “ישראל הגדולה”: הטענה שישראל מבקשת בסתר שטח מן הנילוס עד הפרת. קיימים זרמים מקסימליסטיים בימין הישראלי ויש הצעות סיפוח אמיתיות. אבל גרסת הנילוס־עד־הפרת אינה מדיניות הגבולות המאומצת של מדינת ישראל.

בספרות אנטי־ציונית, במיוחד לאחר 1967, ישראל מוצגת לעיתים כזרוע של האימפריאליזם המערבי או האמריקאי. נור מסאלחה, למשל, השתמש במונח “ישראל האימפריאלית” כדי לנתח את מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים לאחר 1967. בשימוש עכשווי, “ישראל אימפריאלית” מתארת לעיתים חיסולים ממוקדים, תקיפות נגד חזבאללה, פעולות בסוריה, קשרים עם ארצות הברית, מלחמות בעזה, או פעילות מודיעינית אזורית. הבעיה היא שהמונח לעיתים מחליף ניתוח עובדתי בתמונה כוללת: כל שימוש בכוח ישראלי הוא התפשטות. התווית גם מתחברת לסתירה נפוצה ברטוריקה אנטי־ישראלית. ישראל מתוארת גם כשלוחה אמריקאית וגם ככוח שמפעיל את אמריקה. בשני המקרים, המדינה היהודית נראית גדולה וחזקה מן המציאות הגאוגרפית והדמוגרפית שלה.

כאשר קוראים לישראל אימפריאלית, הקורא מוזמן לפרש כמעט כל פעולה ישראלית כדומינציה. אזורי ביטחון נעשים מושבות, הרתעה נעשית התפשטות, תקיפות על ארגונים חמושים נעשות כיבוש, ובריתות נעשות שליטה עולמית. התיעוד ההיסטורי פחות נוח לתמונה הזאת. ישראל החזירה את חצי האי סיני למצרים במסגרת הסכם השלום מ־1979 והשלים את הנסיגה ב־1982. היא נסוגה מדרום לבנון בשנת 2000 ופינתה את ההתיישבות הישראלית מרצועת עזה בשנת 2005.

מבקרי ישראל מצביעים על ההתנחלויות, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים, פעולות חוזרות בעזה ובלבנון, ויכולת הפעולה האזורית של ישראל. אלה נושאים רציניים. השאלה היא אם הם מוכיחים אימפריה או מחייבים ניתוח מדויק יותר של ביטחון, גבולות, לאומיות וסכסוך. שושלת המונח עוברת בכמה ערוצים. הראשון הוא אנטי־ציונות של המלחמה הקרה. לאחר ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, כתיבה סובייטית הציגה את הציונות כסוכן של אימפריאליזם מערבי וככוח גזעני.

הערוץ השני הוא ספרות לאומית־ערבית ופלסטינית. הציונות תוארה כשתל אירופי, ישראל כבסיס קדמי של המערב, והפלסטינים כעם הנתון לשלטון קולוניאלי. מיתוס “ישראל הגדולה” עובד היטב בסביבה הזאת משום שהוא מספק הסבר כולל לכל מהלך ישראלי. תקיפה בלבנון, פעולה בסוריה, התיישבות בגדה או קשר עם וושינגטון יכולים להיראות כחלק מתוכנית התפשטות אחת. “מדינה אימפריאלית” פועלת כתווית מעמד. ברגע שהיא מודבקת, ישראל מוצבת לצד בריטניה בהודו או צרפת באלג׳יריה. המונח משנה את המסגרת לפני שהעובדות נבדקות.

הכינוי גם מצמצם את השחקנים שמסביב לרקע. טבח חמאס ב־7 באוקטובר, ארסנל חזבאללה, חסות איראנית, ירי החות׳ים, קריסות בסוריה, וירי רקטות נעשים פרטים משניים בסיפור שבו ישראל היא תמיד הכוח המתרחב. התפקיד העמוק יותר הוא עיוות קנה מידה. ישראל היא מדינה קטנה בעלת יכולת צבאית חריגה משום שהיא ניצבת מול אויבים קרובים, גבולות צרים ורשת איומים אזורית. לקרוא לכך אימפריה יכול להפוך צורך ביטחוני לכוח יהודי מדומיין וחסר גבולות.

1. אימפריאליזם מתייחס בדרך כלל להרחבת שליטה, רכישת שטח או שלטון כלכלי ופוליטי על עמים אחרים. הגדרה זו יכולה להאיר חלקים מן הסכסוך, אך אינה מסבירה את הכול. 2. נסיגות ישראל מסיני, מדרום לבנון ומעזה אינן עונות על כל ביקורת, אבל הן קשות ליישוב עם תיאוריה פשוטה של התפשטות אינסופית.

3. יהודה ושומרון הם השטח החזק ביותר לביקורת על התפשטות ישראלית. יש לדון בהתנחלויות ובהצעות סיפוח על בסיס עובדותיהן. 4. גרסת הנילוס־עד־הפרת של “ישראל הגדולה” אינה מדיניות גבולות רשמית של מדינת ישראל.

היא מותחת מושג אמיתי עד שהוא מאבד כוח. אימפריה היא מונח רציני. הוא מתאר שליטה, היררכיה, ניצול ושלטון על עמים כפופים. אם כל שימוש ישראלי בכוח נעשה אימפריאלי, המילה מפסיקה להסביר ומתחילה לבצע האשמה. מדינה יכולה להשתמש בכוח שלא כדין בלי להיות אימפריה; מדינה יכולה להחזיק שטח בלי להתאים לדגם האימפריאלי המלא.

היא מסתירה נסיגות ישראליות. לתווית האימפריה קשה להתמודד עם סיני, דרום לבנון ועזה. ישראל ויתרה על שטח גדול ממנה כדי לעשות שלום עם מצרים. היא יצאה מדרום לבנון בשנת 2000. היא פינתה כל יישוב ישראלי מעזה בשנת 2005. החלטות אלה לא סיימו את הסכסוך ולא פתרו את שאלת יהודה ושומרון, אך הן אינן מתאימות לסיפור פשוט של התפשטות בלתי פוסקת.

היא הופכת כוח ביטחוני ישראלי לעודף־כוח יהודי. התווית גורמת לישראל להיראות עצומה. זה חשוב משום שהדמיון האנטישמי הגזים זמן רב בהשפעה יהודית. כאשר מדינה יהודית קטנה מתוארת ככוח אימפריאלי המכוון את האזור או מכופף את ארצות הברית לרצונו, הדפוס הישן חוזר בשפה מעודכנת. המטרה היא כבר לא רק מדיניות; היא כוח יהודי כשלעצמו.