עליונות יהודית

“עליונות יהודית” היא תווית המשמשת בכתיבה אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית לתיאור ישראל כמערכת המאורגנת להעדיף יהודים על פני פלסטינים. זה אינו ביטוי מומצא. בצלם השתמש בו ב־2021 בכותרת המסמך “משטר של עליונות יהודית מהירדן לים התיכון: זהו אפרטהייד”. עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, משתמש בלשון דומה בעבודה משפטית וציבורית. כוחו של הביטוי נובע מדמיונו לעליונות לבנה. הדמיון הזה הוא הנקודה.

לביטוי יש שימוש צר ושימוש רחב. בשימוש הצר, זו טענה משפטית על שלטון ישראלי, הגדה המערבית, התנחלויות, מזרח ירושלים, עזה, חוק הלאום, מדיניות קרקע ויחס בלתי־שווה לפלסטינים. את הנושאים האלה אפשר לטעון על בסיס הראיות שלהם. בשימוש האנטי־ציוני הרחב יותר, הביטוי עושה משהו אחר. הוא מתייחס להגדרה עצמית לאומית יהודית עצמה כאל שליטה. הבעיה כבר אינה חוק אחד, גבול אחד, מדיניות התנחלויות אחת או ממשלה אחת. הבעיה נעשית המדינה היהודית מפני שהיא יהודית.

זה המהלך המרכזי. ביקורת רצינית יכולה לומר שלישראל יש אי־שוויון אזרחי, מחלוקות טריטוריאליות בלתי־פתורות, עוולות בהתנחלויות, פרקטיקות קרקע מפלות או חוק לאום פגום. “עליונות יהודית” לעיתים קרובות ממירה את המחלוקות האלה לפסק דין מעמדי: ריבונות יהודית היא גזענות בהגדרה. המעבר הזה הוא הסיבה שהביטוי שייך לגלוסר הזה. הביטוי נכנס לשימוש בולט של ארגונים לא־ממשלתיים עוד לפני מלחמת עזה שהחלה באוקטובר 2023. נייר העמדה של בצלם מ־2021 טען שכל המרחב שבין נהר הירדן לים התיכון מאורגן סביב עיקרון אחד: קידום עליונות יהודית על פני פלסטינים. החומרים הציבוריים של עדאלה על חוק הלאום אומרים שהחוק מעגן עליונות יהודית על פני אזרחי ישראל הפלסטינים.

לאחר 7 באוקטובר, הביטוי התפשט יותר במחאות קמפוס, חומרי BDS, רשתות חברתיות, שיעורי הסברה, מכתבי סגל וגרפיקות אקטיביסטיות. הוא מופיע לעיתים קרובות ליד המילים אפרטהייד, קולוניאליזם התיישבותי, אתנוסטייט וגזענות ציונית. בהקשר הזה, הביטוי כמעט אינו מוגבל לחוק מסוים או לחלק אחד של הגדה המערבית. הוא נעשה קיצור לציונות עצמה. הביטוי גם נותן לפעילות אנטי־ישראלית דקדוק אמריקאי מוכר. עליונות לבנה היא אחת הרעות האזרחיות הברורות ביותר בחיים הציבוריים האמריקאיים. העברת הדקדוק הזה לציונות נותנת לטענה האנטי־ישראלית כוח מיידי. המאזין אינו מתבקש להחליט אם מדיניות ישראלית מסוימת חוקית או בלתי־חוקית. הוא מתבקש להחליט אם להתנגד לעליונות.

הביטוי משתמע כאילו זכויות קולקטיביות יהודיות שונות במהותן מן הזכויות הקולקטיביות של עמים אחרים. סמלים לאומיים, שפה לאומית, העדפה להגירה יהודית, אזכורי לוח עברי, חגים יהודיים והגנה על תפוצות מטופלים לא כמאפיינים של מדינת לאום, אלא כהוכחה להיררכיה גזעית. חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי משנת 2018 הוא המקור החזק ביותר למבקרים. הוא אומר שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שהזכות להגדרה עצמית לאומית בישראל ייחודית לעם היהודי, שעברית היא שפת המדינה, שלערבית מעמד מיוחד, שהמדינה פתוחה לעלייה יהודית, ושיישוב יהודי הוא ערך לאומי. מבקרים יכולים לטעון באופן סביר שהחוק היה צריך לכלול סעיף שוויון מפורש ושנוסח ההתיישבות שלו מסוכן כשהוא מיושם מעבר לקו הירוק.

אבל הקפיצה מן הביקורות האלה לעליונות אינה אוטומטית. לישראל יש גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן על כבוד האדם וחירותו וקובע שמטרתו לעגן את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוק יסוד: הכנסת קובע שכל אזרח ישראלי בן שמונה־עשרה ומעלה זכאי לבחור אלא אם בית משפט שלל ממנו את הזכות לפי דין. אזרחים ערבים מצביעים, מריצים מפלגות, יושבים בכנסת, משתתפים בקואליציות ממשלה, טוענים בפני בתי משפט ומכהנים בבתי משפט. השופט ח׳אלד כבוב נעשה ב־2022 המוסלמי הראשון בבית המשפט העליון של ישראל. רע״ם הצטרפה לקואליציית בנט־לפיד ב־2021, הפעם הראשונה שמפלגה ערבית הייתה חברה רשמית בקואליציה ממשלתית ישראלית.

העובדות האלה אינן מוחקות אי־שוויון. הן כן מגבילות את הטענה. מדינה עם מוסדות לאומיים יהודיים והשתתפות אזרחית ערבית אינה מתוארת היטב באותו אוצר מילים המשמש משטרים השוללים מן המיעוט את ההצבעה, מוציאים אותו מבתי המשפט או בונים חוק סביב קאסטה אזרחית קבועה. הביקורת המדויקת יותר היא שישראל מכילה מתח בין זכויות לאומיות יהודיות לשוויון מיעוטים. “עליונות יהודית” לעיתים קרובות מכווצת את המתח הזה למילה אחת.

הביטוי שואב כוח מאוצר המילים האמריקאי של זכויות האזרח על עליונות לבנה ומאוצר המילים הדרום־אפריקאי נגד אפרטהייד על שליטה גזעית. בשימוש הקשור לישראל, הוא גם צומח מתוך מסורת “ציונות היא גזענות” הישנה יותר. קמפיינים סובייטיים וערביים לאחר 1967 תיארו ציונות כשליטה גזעית וסייעו לדחוף את הניסוח הזה לפורומים של האו״ם, במיוחד החלטה 3379 בשנת 1975. ההחלטה בוטלה ב־1991, אך אוצר המילים שרד. קו שני עובר דרך ארגוני זכויות אדם ישראליים ופלסטיניים. יש דין, בצלם, עדאלה וארגונים אחרים אימצו יותר ויותר לשון אפרטהייד ועליונות בשנים שלפני ואחרי 2020. הראיות החזקות ביותר שלהם נוגעות בדרך כלל לגדה המערבית, שלטון ההתנחלויות, מגבלות תנועה, מערכות משפט שונות, שימוש בקרקע והסמליות החוקתית של חוק הלאום.

ברגע שהביטוי עוזב דו״ח משפטי, הוא מאבד הסתייגויות. ההבחנה בין ישראל גופא, מזרח ירושלים, הגדה המערבית, עזה, פליטים, אזרחים ערבים, פלסטינים שאינם אזרחים וישראלים יהודים נעלמת לעיתים קרובות. מה שנשאר הוא סיסמה: ציונות שווה עליונות. הביטוי פועל כמכשיר פסילה. הוא אומר לקהל שאין צורך לדון בציונות משום שהיא כבר הוצבה בתוך הקטגוריה האזרחית השמורה לשליטה גזעית. ברגע שהמיקום הזה מתקבל, מגע רגיל עם ישראל יכול להיות מתואר מחדש כשותפות בעליונות.

הוא גם מעביר את נטל ההוכחה אל היהודים. סטודנט יהודי, חוקר, אמן, תורם, בית כנסת, פרק הילל או דובר ישראלי יכולים להידרש להוכיח ריחוק מן הציונות לפני שייחשבו מקובלים. השאלה נעשית לא “מה אתה חושב על המדיניות הזאת?” אלא “האם תדחה עליונות יהודית?” הניסוח הזה גורם לתמיכה בהגדרה עצמית לאומית יהודית להישמע כתמיכה בהיררכיה גזעית. הביטוי שימושי במיוחד משום שהוא יכול לנוע בין משמעויות רכות וקשות יותר. כאשר מאתגרים אותו, הדובר יכול לומר שהוא מתייחס רק למדיניות ישראלית בלתי־שווה. בשימוש תנועתי, הוא לעיתים קרובות אומר שמדינה יהודית אינה לגיטימית מטבעה. אותן מילים נושאות את שתי המשמעויות, ולכן הן נעות בקלות כה רבה.

1. בצלם ועדאלה הם המקורות הישירים החזקים ביותר לביטוי, והם מרוויחים אותו בדרך שהסיסמה עצמה אינה טורחת לעשות — באמצעות ראיות. נייר העמדה של בצלם מינואר 2021 מציב את כל השטח שבין הירדן לים התיכון תחת עיקרון מארגן אחד, ואז קורא לעיקרון הזה אפרטהייד. חומרי עדאלה על חוק היסוד מ־2018 טוענים שהחוק מעלה יהודים מעל אזרחי ישראל הפלסטינים במישור החוקתי. שניהם קושרים את הטענה לחוקים, מדיניות קרקע וכללי תנועה שהקורא יכול לבדוק. גרסת הקמפוס שומרת את המסקנה ומשמיטה בשקט את ההוכחה.

2. התווית מחזיקה מעמד רק כל עוד איש אינו סופר את הערבים הישראלים שכבר נמצאים בתוך המערכת. בית המשפט העליון של ישראל מינה את ח׳אלד כבוב — שופט מוסלמי שכיהן שנים רבות בבית המשפט המחוזי בתל אביב — כחבר המוסלמי הקבוע הראשון שלו ב־9 במאי 2022, דרך ועדת המינויים הרגילה. רע״ם, מפלגה אסלאמית בהנהגת מנסור עבאס, נעשתה הסיעה הערבית העצמאית הראשונה שישבה בקואליציה ב־2 ביוני 2021, כשהחליפה את קולותיה בכנסת במיליארדי שקלים שיועדו ליישובים ערביים. מערכת הבנויה על קאסטה קבועה אינה נותנת לאנשים שהיא מחזיקה בתחתית פתק הצבעה, גלימה וכיסא ליד שולחן הממשלה. שום דבר מזה אינו מנקה מדיניות ישראלית אחת. זה רק הופך את “עליונות” למילה הלא נכונה לתלונה.

3. האשמה הזאת אינה צומחת מבית — היא יורדת ממאמץ תעמולה של המלחמה הקרה שקדם לכל התנחלות ומחסום שמוזכרים כיום כדי להצדיק אותה. העצרת הכללית של האו״ם כינתה ציונות צורה של אפליה גזעית בהחלטה 3379 ב־10 בנובמבר 1975, פסק דין שמשלחות סובייטיות וערביות דחפו במשך שנים. שגריר ישראל חיים הרצוג קרע את הטקסט מעל הדוכן. שש־עשרה שנים אחר כך אותו גוף מחק את הלשון הזאת בהחלטה 46/86 ב־16 בדצמבר 1991, מחיר הבאת ישראל לשיחות מדריד. הניסוח שרד את ביטולו וחזר מילה במילה בקריאות הנשמעות במחאות כיום.

היא שואלת את שפת העליונות הלבנה ומניחה שהדמיון מוכיח את הטענה. עליונות לבנה תיארה קאסטה שלטת שחסמה את הקבוצה האחרת מן ההצבעה, בתי המשפט ובתי הספר. הפרקטיקה הישראלית נעה בכיוון אחר: אזרחים ערבים הם בערך חמישית מן האוכלוסייה, הם בוחרים את מפלגותיהם, וב־2021 רע״ם נעשתה הסיעה הערבית העצמאית הראשונה שישבה בקואליציה. שנה אחר כך ח׳אלד כבוב תפס מושב קבוע בבית המשפט העליון, המוסלמי הראשון שעשה זאת. העובדות האלה אינן מוחקות את הפערים האמיתיים ביחס לאזרחים ערבים, אבל מערכת שתוכננה להשאיר יהודים למעלה לא הייתה מושיבה את המיעוט בפרלמנט או בבית המשפט העליון שלה. התווית נושאת את משקלה של היסטוריה אחרת בלי להראות שאותם תנאים קיימים כאן.

זהו פסק דין שמתחזה לתיאור. הביטוי נוטה להגיע לפני הראיות ולא אחריהן. ברגע שמניחים שמדינה יהודית פסולה מפני שהיא יהודית, מאפיינים רגילים מתחילים להיראות כהוכחה — חוק השבות, עברית בטפסים רשמיים, הסמלים בדגל. קראו את אותה מדינה בלי ההנחה הזאת ותמצאו זכות הצבעה לכל אזרח מעל גיל שמונה־עשרה ושופטים ערבים הפוסקים נגד שרי ממשלה. תלונה רצינית יכולה לנקוב בחוק ובנזק: שלטון ההתנחלויות, היעדר סעיף שוויון בחוק הלאום מ־2018, הקצאת קרקע בלתי־שווה. “עליונות” מדלגת על העבודה הספציפית הזאת ומגיעה קודם למסקנה.

זו אינה ממצא — זו סיסמה סובייטית ממוחזרת. הטענה שציונות שווה גזענות לא התחילה בבית משפט או בקמפוס; העצרת הכללית של האו״ם אימצה אותה כהחלטה 3379 ב־10 בנובמבר 1975 לאחר שנים של לובינג סובייטי וערבי. אותו גוף מצא אותה בלתי־ניתנת להגנה מספיק כדי לבטל אותה ב־16 בדצמבר 1991. הניסוח דעך ואז חזר כמעט מילה במילה לאחר שאוקטובר 2023 נתן לו שימוש חדש. אין שלטון עצמי של עם אחר שמקבל את אותה תווית — לא יווני, לא יפני, לא אירי — וזה מצביע על התנגדות המכוונת לקיומה של המדינה הזאת יותר מאשר למדיניות שהיא מקיימת.