נאצים בני זמננו

“נאצים בני זמננו” הוא כינוי המשמש בשיח אנטי־ציוני כדי לתאר את ישראל, ציונים או יהודים המזוהים עם ישראל כיורשי משטר היטלר. הוא אינו אומר רק שמדיניות ישראל שגויה, אכזרית או בלתי חוקית. הוא אומר שהיהודים הפכו למבצעי הפשע המרכזי שנעשה נגדם. נאציזם אינו שם כללי לאכזריות. הוא היה פרויקט טוטליטרי וגזעי שבנה דיקטטורה, כיבוש, חוקי גזע, אנטישמיות והשמדה. חוקי נירנברג הפכו יהודים לקבוצה נחותה בחוק; ועידת ואנזה תיאמה את הרצח התעשייתי של יהודי אירופה.

לכן השוואת ישראל לנאצים אינה ביקורת רגילה. היא הופכת את זיכרון השואה לנשק נגד ריבונות יהודית, ומטשטשת את ההבדל בין מלחמה, גם מלחמה קשה, לבין פרויקט השמדה נאצי. הכינוי מופיע בשלטים, קריקטורות, גרפיטי, פוסטים, נאומים, אמנות מחאה וקמפוסים. מנהיגים ישראלים מקבלים שפם היטלר; דגלי ישראל מוצמדים לצלבי קרס; חיילים ישראלים מוצגים כאס־אס. ההשוואה מופיעה גם בדברי מנהיגים. בדצמבר 2023 דווח כי נשיא טורקיה רג׳פ טאיפ ארדואן אמר שבנימין נתניהו “אינו שונה מהיטלר”. דוגמאות כאלה נותנות לגיטימציה לשפה שמחלחלת בהמשך לרחוב.

הביטוי נפוץ במיוחד כאשר הדובר רוצה את הגינוי החזק ביותר בלי לבצע השוואה היסטורית ומשפטית רצינית. מילים כמו פשע מלחמה, פגיעה לא מידתית או מדיניות שגויה דורשות הוכחה. “נאצים” סוגר את המשפט מראש. המשמעות היא שכוח יהודי הפך לנאציזם החדש. הטענה יוצרת היפוך שואה: היהודים היו קורבנות השמדה, וכעת הם מוצגים כממשיכי ההשמדה.

האנלוגיה מוחקת הבחנות בסיסיות: מלחמה מול מחנה השמדה, פגיעה אזרחית מול רצח תעשייתי, דמוקרטיה פגומה מול דיקטטורה טוטליטרית, טעות צבאית מול אידיאולוגיה גזעית. היא גם מרחיבה את החשד מישראל אל יהודים בכלל. אם ציונים הם נאצים, יהודים שתומכים בזכות קיומה של ישראל יכולים להיתפס כמשתפי פעולה עם נאציזם. כך ביקורת על מדינה הופכת לסימון של יהודים במרחב הציבורי. להשוואה בין ישראל לנאצים יש שושלת ניתנת למעקב. לאחר מלחמת ששת הימים ב־1967 התעמולה הסובייטית האנטי־ציונית התגברה. כותבים והוצאות מדינה סובייטיים תיארו את הציונות כגזענית, פשיסטית, קולוניאלית ומחוברת לכוח אימפריאלי. ספרו של יורי איבנוב היזהרו: ציונות!, שפורסם באנגלית בהוצאת פרוגרס ב־1970, הציג את הציונות כמערכת עולמית מאיימת וקישר אותה לפשיזם, גזענות וקונספירציה.

החלטת עצרת האו״ם 3379 בשנת 1975 לא קראה לציונות נאציזם. השורה האופרטיבית שלה הכריזה כי ציונות היא “צורה של גזענות ואפליה גזעית”. אך ההחלטה השתייכה לאותו מסע דיפלומטי שהפך את הציונות לבר־השוואה לאידיאולוגיות השנואות ביותר של המאה העשרים. ההחלטה בוטלה ב־1991. אוצר המילים שרד.

ערוץ נוסף עבר דרך כתיבה פלסטינית וערבית ציבורית. מחמוד עבאס פרסם בעמאן בשנת 1984 את אל־וג׳ה אל־אחר: אל־עלאקאת אל־סרייה בין אל־נאצייה ואל־סהיונייה. קטלוג הספרייה הלאומית של אוסטרליה מציין את הכותר, המחבר, המו״ל, התאריך והנושא. הכותרת האנגלית מתורגמת בדרך כלל כ־The Other Side: The Secret Relationship Between Nazism and Zionism. הספר משתייך למסורת רחבה יותר המנסה לקשור ציונות לנאציזם ולהעביר חלק ממשא השואה אל הציונות.

עד תהליך דרבן בשנת 2001 ותקופת BDS המאוחרת יותר, היפוך שואה כבר נעשה מוכר באקטיביזם אנטי־ישראלי. לאחר 7 באוקטובר 2023 האנלוגיה נעה מהר יותר מפני שהערוצים כבר היו קיימים. הכינוי סוגר את הדיון. אם ישראל היא נאצית, משא ומתן נשמע מגונה, טענות ביטחוניות נשמעות כזיוף, ופחד יהודי נשמע כמניפולציה. מי שמבקש ראיות יכול להיות מוצג כמגן על נאצים.

הוא גם מבזה את זיכרון השואה. אושוויץ הופך למטאפורה, גטו ורשה הופך לאביזר מחאה, והמנגנון הספציפי של שלטון נאצי נעלם. לבסוף, הכינוי מוציא את ישראל ממשפחת המדינות הרגילות. במקום לבקר אותה כמדינה שיש לה צבא, ממשלה, טעויות ואחריות, הוא מציב אותה מחוץ לגבול האנושי. 1. אין לבלבל בין ההשוואה לנאצים לבין מחקר היסטורי על הסכם ההעברה מ־1933, על התנהלותם של שחקנים מסוימים בזמן המלחמה או על קשרים מתועדים בין אויבים ומתווכים. היסטוריה רצינית יכולה לבחון נושאים כאלה. היפוך שואה עושה דבר אחר: הוא הופך את הציונות או את ישראל לנאציזם כקטגוריה.

2. IHRA אינה אומרת שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמית. היא קובעת במפורש שביקורת על ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיחשב אנטישמית. השוואת הנאצים מופיעה בדוגמאות מפני שהיא מנצלת את השואה ומעניקה למדינה היהודית את זהות המשטר שרצח את יהודי אירופה. 3. השוואת היטלר של ארדואן בדצמבר 2023 היא דוגמה מודרנית חזקה משום שדווחה בידי רויטרס ובאה מראש מדינה. יש להשתמש בה כדוגמה לנרמול ציבורי, לא כהוכחה שכל מפגין המשתמש בשפת נאצים לקח אותה מארדואן.

4. את ספרו של עבאס משנת 1984 אפשר לצטט דרך קטלוג הספרייה הלאומית של אוסטרליה. טענות על עבודת הדוקטור שלו במוסקבה ב־1982 יש להשתמש בהן רק עם תמיכה ביבליוגרפית חזקה יותר, אלא אם העבודה עצמה מצוטטת ישירות. 5. ההשוואה מוזילה את המילה נאצי. היא אינה מבהירה את ההתנהלות הישראלית. היא הופכת את השואה לזמינה יותר כסיסמה.

היא הופכת את השואה נגד העם שאותו נועדה להשמיד. ההשוואה לוקחת את הפשע המרכזי שבוצע נגד יהודים ומפנה אותו נגד יהודים בעלי כוח. ההיפוך הזה אינו שולי. הוא המנוע הרגשי של הביטוי. היא הורסת כל הבחנה שימושית.

נאציזם היה פרויקט גזעי־טוטליטרי שנבנה סביב דיקטטורה, כיבוש והשמדה. ישראל היא דמוקרטיה שנויה במחלוקת הנלחמת באויבים, מתנהלת תחת מתח פנימי, מקבלת החלטות חמורות ומתווכחת עם עצמה בפומבי. מבקר רציני יכול לגנות מדיניות ישראלית בלי להעמיד פנים שצה״ל הוא האס־אס. היא הופכת אבל יהודי לחבות. הביטוי אומר ליהודים שזיכרון השואה כבר אינו מגן עליהם מפני לשון השמדה. כעת אפשר להשתמש בו נגדם. לכן האנלוגיה נחווית כיותר מהיסטוריה גרועה. היא שימוש עוין בזיכרון היהודי.