קולוניאליזם התיישבותי

קולוניאליזם התיישבותי הוא מונח אקדמי המשמש לתיאור חברות שבהן מתיישבים נכנסים מבקשים קרקע ושליטה מתמשכת, לא רק עבודה או סחר. מאמרו של פטריק וולף משנת 2006, “Settler Colonialism and the Elimination of the Native”, נתן לתחום אחת מנוסחאותיו המרכזיות: מתיישבים “באים כדי להישאר”, והקרקע היא האובייקט המרכזי. לורנצו ורצ׳יני סייע בהמשך למסד את התחום. בשימוש אנטי־ציוני, המונח מוחל על הציונות ועל ישראל כאילו חזרת היהודים למולדת האבות הייתה פשוט עוד פרויקט התיישבות אירופי. כאשר הוא מוחל על ישראל, המונח עושה יותר מתיאור. הוא אומר לקורא מה לראות לפני שקילת הראיות: ציונות כחדירה זרה, פלסטינים כעם הילידי היחיד. שימוש זה הופך סכסוך בין שני עמים בעלי זיקות עמוקות לאותה ארץ לתסריט מוכר: פולש אירופי מול קורבן ילידי. התוצאה אינה היסטוריה טובה יותר. היא קיצור דרך.

לקיצור הדרך יש מחיר. הוא מתייחס לחזרה יהודית, מקלט וריבונות עצמית כאילו היו אותו סוג פרויקט כמו בריטניה באוסטרליה או צרפת באלג׳יריה. הוא משמיט את היעדר מדינת־אם יהודית, את ההיסטוריה של חוסר מדינה יהודי, את השואה, את דחיית החלוקה הערבית, את גירושם ובריחתם של יהודים מארצות ערב ומוסלמיות, ואת העובדה שאזרחי ישראל הערבים מצביעים, מכהנים בפרלמנט, יושבים בבתי משפט וחיים כאזרחים בתוך המדינה. אף אחת מן העובדות האלה אינה מסיימת את הטענה הפלסטינית. הן כן מראות מדוע התבנית המיובאת אינה מתאימה נקי.

שימוש רציני במונח יכול להאיר שאלות של התיישבות, קרקע, כוח ונישול פלסטיני. השימוש האנטי־ציוני בדרך כלל הולך רחוק יותר. הוא מתייחס לריבונות יהודית עצמה כהסגת גבול קולוניאלית ולמשך קיומה של ישראל כעוולה שיש לבטל. המונח מופיע בקורסים אוניברסיטאיים, בכתיבה של לימודי המזרח התיכון, בקמפיינים סטודנטיאליים, בפרשנות של ארגונים לא־ממשלתיים ובחומרי חרם. לעיתים קרובות הוא מופיע לצד אפרטהייד, ג׳נוסייד, דה־קולוניזציה, זכויות ילידיות ורטוריקת “החזרת הארץ”. האפקט שלו הוא להעביר את ישראל מן השפה הרגילה של גבולות שנויים במחלוקת, מלחמה ודיפלומטיה אל השפה של סילוק קולוניאלי.

ספרו של ראשיד ח׳אלידי The Hundred Years’ War on Palestine נותן למונח צורה היסטורית מלוטשת בכך שהוא מתאר את ההיסטוריה המודרנית של פלסטין כמלחמה קולוניאלית נגד עם ילידי. חיבורו של פאיז סאייג׳ Zionist Colonialism in Palestine נתן לאותו רעיון צורה מוקדמת של מחקר אש״ף בשנת 1965. ספרו של מקסים רודינסון Israel: A Colonial-Settler State? העביר את הטיעון לוויכוח המרקסיסטי והפוסט־קולוניאלי אחרי 1967. מחקרי הקולוניאליזם ההתיישבותי המאוחרים סיפקו אוצר מילים אקדמי רחב יותר שסטודנטים מרבים כיום לחזור עליו בלי להכיר את דרכו המוסדית הישנה.

בשימוש קמפוסי, המונח כמעט אינו נשאר אקדמי. הוא נעשה גזר דין של גירוש: מתיישבים עוזבים. מרגע שישראלים נקראים מתיישבים ורק מתיישבים, החיים הלאומיים היהודיים נעשים כיבוש שיש להפוך, לא תביעת עם שיש לשקול. לכן המונח יושב לעיתים קרובות ליד “מהנהר עד הים”. שני הביטויים הופכים את אותו מרחב לשלם ושואלים איזה מקום נשאר שם לריבונות יהודית.

אם ישראלים הם מתיישבים באותו מובן כמו מתיישבים אימפריאליים במקומות אחרים, אז התקפות עליהם יכולות להיות מוצגות כמחיר הצפוי של שחרור. זו אינה תופעת לוואי מקרית. היא נובעת מן הדרך שבה המילה ממיינת את השחקנים לפני בחינת העובדות. המשמעות המשתמעת היא שהיהודים זרים לארץ במובן היחיד שנחשב. אפשר להכיר בהיסטוריה יהודית כזיכרון דתי, ארכיאולוגיה, ליטורגיה או נוכחות עתיקה, אבל התביעה הלאומית היהודית המודרנית מוצגת מחדש כחדירה אירופית. גלות נעשית פסילה. חזרה נעשית פלישה.

זה המהלך המרכזי. פלסטינים נשארים עם בעל זכויות קולקטיביות, בעוד יהודים נעשים מהגרים בעלי זכויות יחיד לכל היותר. העם היהודי מצומצם לדת. המקלט היהודי מצומצם להתיישבות. הריבונות היהודית מצומצמת לשליטה. מרגע שהצמצומים האלה מתקבלים, ישראל יכולה להיות מתוארת לא כבית הלאומי של עם נרדף אלא כחפץ קולוניאלי.

הסיפור הזה אינו יכול להכיל יהודים מזרחים וספרדים בלי מאמץ. מחקר Pew משנת 2016 על החברה הישראלית מצא שיהודי ישראל מתחלקים בערך בין זהויות אשכנזיות לספרדיות/מזרחיות. לכן הסיפור הישן של ישראל לבנה־אירופית אינו מתאים היטב לחברה הישראלית כפי שהיא קיימת. מספרים גדולים של יהודים ישראלים הם צאצאי קהילות בעיראק, תימן, מרוקו, מצרים, איראן, סוריה, לוב, תוניסיה וארצות אחרות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. תיאוריה שצריכה להפוך את היהודים הללו לאירופים כדי לעבוד כבר נכשלת.

המונח גם מרכך את הסוכנות הפלסטינית והערבית. תוכנית החלוקה של האו״ם משנת 1947 המליצה על מדינה יהודית ומדינה ערבית. ההנהגה הציונית קיבלה את החלוקה כבסיס למדינה; מנהיגים ערבים דחו אותה והמלחמה באה בעקבות זאת. הספר הלבן הבריטי של 1939, שפורסם תחת לחץ ערבי, הגביל הגירה יהודית ערב השואה והפך הגירה נוספת אחרי חמש שנים לתלויה בהסכמה ערבית. עובדות אלה מסבכות את רעיון כוח המתיישבים האירופי הבלתי ניתן לעצירה שכפה את עצמו על ילידים פסיביים. הרקורד כולל חולשה יהודית לצד סוכנות יהודית, וסוכנות ערבית לצד אובדן ערבי.

השדה האקדמי הקשור לקולוניאליזם התיישבותי התפתח בעיקר דרך מחקרים על מקומות כמו אוסטרליה, צפון אמריקה וחברות אחרות שנוצרו באמצעות התיישבות מעבר לים ושליטה מתמשכת. מאמרו של וולף מ־2006 נעשה יסודי משום שהתייחס לקולוניאליזם התיישבותי כמבנה מובחן שבמרכזו קרקע והחלפה. עבודתו של ורצ׳יני סייעה למסד את ההבחנה בין שלטון מתיישבים לבין צורות קולוניאליות אחרות. השימוש האנטי־ישראלי ישן יותר מן האופנה האקדמית הנוכחית. בשנת 1965 תיאר חיבורו של פאיז סאייג׳ Zionist Colonialism in Palestine, שפורסם במרכז המחקר של אש״ף בביירות, את הציונות כפרויקט קולוניאלי. אחרי 1967 סייעו קמפיינים דיפלומטיים סובייטיים וערביים להפיץ את אותה אסוציאציה. החלטת העצרת הכללית 3151 G בשנת 1973 קיבצה את הציונות עם הגזענות בדרום אפריקה והקולוניאליזם הפורטוגלי. החלטה 3379 בשנת 1975 הכריזה שהציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית.

מאמרו של רודינסון מ־1967, שפורסם אחר כך באנגלית בשם Israel: A Colonial-Settler State?, הוסיף להשוואה אמינות מרקסיסטית. ספרו של אדוארד סעיד The Question of Palestine סייע לאחר מכן לשאת את הקריאה האנטי־קולוניאלית אל האוניברסיטאות במערב. בשנות ה־2000 וה־2010 הפכו מחקרי הקולוניאליזם ההתיישבותי את המונח לנייד יותר. מה שנע בעבר דרך מחקר אש״ף, דיפלומטיה מיושרת־סובייטית ופורומים של העולם השלישי נעשה שפת כיתה. עבודתו של דרק פנסלר מועילה משום שהיא מסרבת לתשובה קלה. הוא מתייחס ברצינות לדרכים שבהן היו לציונות מאפיינים קולוניאליים, כולל התיישבות, רכישת קרקע וגיבוי אירופי ברגעים מרכזיים. הוא גם מדגיש שהציונות לא הייתה פרויקט אימפריאלי רגיל. היא הייתה תנועה של עם חסר מדינה שביקש מקלט והתחדשות, לעיתים נגד האינטרסים של האימפריות שאיתן נאלץ להתמקח. במתח הזה מתחילה היסטוריה רצינית. קיצור הדרך האנטי־ציוני בדרך כלל מסיר את המתח.

המונח גורם לריבונות יהודית להישמע בת־הסרה. אם ישראל היא מדינה קולוניאלית־התיישבותית, התשובה אינה תיקון גבולות, זכויות מיעוטים, ערבויות ביטחוניות, פדרציה, חלוקה או פשרה במשא ומתן. התשובה נעשית דה־קולוניזציה. בשימוש מעשי, פירוש הדבר לעיתים קרובות פלסטין שמחליפה את ישראל מן הירדן ועד הים התיכון. המונח גם משנה את האופן שבו נשמע מוות אזרחי ישראלי. ילד שנרצח בקיבוץ יכול להיות מתואר מחדש כמתנחל. עיר בתוך גבולותיה המוכרים של ישראל יכולה להיחשב ארץ כבושה. פליט יהודי מבגדד או מפאס יכול להיעשות קולוניזטור אירופי. כך המילה עושה את עבודתה. היא מקצה פסקי דין לפני שהעובדות מגיעות.

הוא גם מגן על טענות חלשות מפני בדיקה. מרגע שהתווית מתקבלת, עובדות נגדיות נעשות הסחות דעת: אזרחים ערבים בישראל, פליטים יהודים מארצות ערב, זיקה היסטורית יהודית, היעדר מדינת־אם, הצבעת החלוקה ב־1947, הספר הלבן של 1939 וקליטת ניצולי שואה בישראל — כולם יכולים להיחשב משניים. המסקנה כבר נבחרה. חשבון טוב יותר היה מודה בשתי אמיתות בבת אחת. פלסטינים חוו נישול, תבוסה, שלטון צבאי וחוסר מדינה. היהודים לא היו אימפריה זרה. תווית הקולוניאליזם ההתיישבותי בדרך כלל מתירה רק את המשפט הראשון. היסטוריה רצינית צריכה את שניהם.

1. אין לדחות את המונח רק משום שהוא בא מן האקדמיה. הוא יכול להעלות שאלות אמיתיות על קרקע, התיישבות, ריבונות ואובדן פלסטיני. הבעיה היא ההפרזה: שימוש במונח כדי למחוק עם יהודי ולהפוך את עצם קיומה של ישראל לפשע קולוניאלי. 2. לציונות היו יחסים עם האימפריה. הצהרת בלפור, המנדט הבריטי, רכישת קרקע תחת שלטון עות׳מאני ובריטי והגירה יהודית אירופית שייכים כולם לרקורד. אבל תנועה שחסרה מדינת־אם, ביקשה מקלט מרדיפות ומאוחר יותר נלחמה בבריטניה אינה מתאימה לדפוס האימפריאלי הקלאסי.

3. הספר הלבן של 1939 הוא סיבוך הכרחי. בריטניה הגבילה הגירה יהודית לפלשתינה כאשר יהודי אירופה עמדו מול רדיפה נאצית והפכה הגירה מאוחרת יותר לתלויה בהסכמה ערבית. סיפור פשוט של כוח מתיישבים יהודי הנתמך בידי בריטניה אינו יכול להסביר את המסמך הזה. 4. יהודים מזרחים וספרדים אינם עניין צדדי. ההיסטוריה שלהם שוברת את הדימוי של ישראל כהשתלה לבנה־אירופית. רבים הגיעו מחברות שבהן החיים היהודיים נעשו בלתי בטוחים אחרי 1948. התייחסות אליהם כקולוניזטורים אירופים היא התחמקות.

5. הגדה המערבית היא הקרקע החזקה ביותר למבקרי המונח. התרחבות התנחלויות, סכסוכי קרקע ומאמצי סיפוח צריכים להידון ישירות. ניפוח המחלוקות הללו לטענה כוללת נגד ריבונות יהודית מחליש את התיק בכך שהוא מוסיף יותר ממה שהראיות מוכיחות. הוא מכריח את ההיסטוריה היהודית להיכנס לתבנית של מישהו אחר.

המונח עובד הכי טוב כאשר יהודים מתוארים כאירופים המגיעים מאחורי אימפריה. זה אינו הסיפור היהודי. יהודים היו עם מפוזר בעל זיקה רצופה לארץ, ללא מדינת־אם, ותנועה לאומית מודרנית שעוצבה בידי רדיפה. חלק מן הציונים באו מאירופה. גלות אינה מבטלת מוצא.

הוא אינו מסוגל להכיל יהודים מזרחים. חלק גדול מן היהודים הישראלים הם צאצאי קהילות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הם לא באו כסוכני אירופה. רבים באו כפליטים מחברות ערביות ומוסלמיות. תווית הקולוניאליזם ההתיישבותי צריכה שישראל תיראה לבנה, אירופית וזרה. ההיסטוריה המזרחית מפילה את הדימוי הזה.

הוא הופך דה־קולוניזציה להרשאה להסרה יהודית. אם ישראלים הם רק מתיישבים, אז הסרת ריבונות יהודית יכולה להימכר כשחרור. זו הסכנה. המונח אינו מבקר רק התנחלויות או גבולות. בשימושו האנטי־ציוני, הוא מסמן חיים לאומיים יהודיים כעבירה קולוניאלית שיש לבטל.

הוא מקשה על שלום. אפשר להסיר התנחלות. אפשר לנהל משא ומתן על גבול. מדינה יכולה לתקן חוקים. אבל אם ישראל עצמה היא האובייקט הקולוניאלי, אז פשרה נראית כבגידה. לכן המונח דוחף את הסכסוך הרחק מדו־קיום ולכיוון החלפה.