זיו / ציונאצי (כל הזמנים)

“זיו” ו“ציונאצי” הם כינויי גנאי הבנויים מן המילה ציוני. “זיו” הוא הקטן מבין השניים — קיצור לעגני וחותך שמצמצם אדם לזהות פוליטית אחת ומבטל את כל השאר בו. “ציונאצי” הוא הנשק הכבד יותר. הוא מלחם את התנועה הלאומית היהודית אל המשטר שרצח שישה מיליון יהודים. החיבור אינו טיעון; עצם ההשוואה מוצגת כהוכחה. מי שהמילה מודבקת אליו כבר נשפט.

חשוב לשים לב מה המשוואה דורשת מן השומע לקבל. ציונות היא תנועה להגדרה עצמית יהודית. נאציזם היה המנגנון שנבנה כדי להשמיד יהודים. לקרוא לציוני נאצי מוחק את ההבחנה הזאת והופך את התפקידים, כך שיהודים — או כל מי שמזוהה עם זהות לאומית יהודית — מוצגים כמבצעי הפשע שבוצע נגדם. מחלוקת פוליטית הופכת להרשעה מוסרית מוחלטת. היעד כבר אינו טועה; היעד אינו לגיטימי. המילה שואבת את כוחה מן הסמל הטעון ביותר מבחינה מוסרית בזיכרון המודרני, ומבזבזת את הכוח הזה על השמצה.

ל“זיו” יש ייחוס שמשתמשיו כיום כמעט אינם מפרסמים. הקיצור היה חביב על דייוויד דיוק, איש העליונות הלבנה האמריקני, והסתובב במשך שנים בפורומים של ימין קיצוני לפני שזלג אל מרחבים אקטיביסטיים שמאליים. עד 2016 הוא נדד רחוק מספיק כדי שמפלגת הלייבור בבריטניה תזמין בדיקה של אנטישמיות בשורותיה. דו״ח צ׳קרברטי שנוצר בעקבותיה כינה את “זיו” “כינוי גזעני בן־זמננו” והמליץ שלא יהיה לו מקום בשיח המפלגתי. ג׳רמי קורבין — שאיש אינו מחשיב לנץ פרו־ישראלי — כינה אותו “כינוי מתועב”. בשנה שלאחר מכן הוא הופיע בקרב מארגני מצעד הדייקים של שיקגו, שהוציאו מן המצעד צועדות יהודיות שנשאו דגלי גאווה עם מגן דוד. מעט מילים מצליחות לאחד את דייוויד דיוק ואקטיביסטים פרוגרסיביים. המילה הזאת הצליחה.

המונחים נעים גם במרחבים מקוונים וגם במרחבים פיזיים, והם מתפרצים בכל פעם שהסכסוך מתפרץ. “זיו” חי בעיקר בחילופי דברים דיגיטליים — פוסטים, תגובות ותוכן קצר ב־X, בטיקטוק ובאינסטגרם, שבהם הקיצור מסייע להפצתו. “ציונאצי” וניסוחים בוטים כמו “ציונים = נאצים” מופיעים בזירות לוהטות יותר: שלטי מחאה וגרפיטי, הקרנות ומיצגים. לסימן השוויון מגיע רגע של תשומת לב. הוא מציג את המשוואה פשוטו כמשמעו, כאילו הייתה חשבון — לא טענה שיש להגן עליה אלא מסקנה שיש לקבל. מתמטיקה אינה מתווכחת, וגם הסימן אינו מתווכח.

הרשומה המתועדת אינה דלה, והיא אינה מוגבלת לחשבונות אנונימיים. שלטים, כרזות והקרנות שהשוו לנאצים הופיעו במהלך מאהלי המחאה בקמפוסים באביב 2024 בקולומביה, ב־NYU ובאוניברסיטת טקסס. הדוגמה התרבותית המפורסמת ביותר הגיעה קודם לכן. בארנת מרצדס־בנץ בברלין, במאי 2023, הופיע רוג׳ר ווטרס במעיל שחור ארוך עם סרט זרוע אדום — תלבושת שהמשטרה אמרה כי דמתה למדי קצין SS — וירה ברובה אביזר לעבר הקהל. משטרת ברלין פתחה בחקירה פלילית בחשד להסתה, וציינה כי התצוגה יכולה להתפרש כהאדרת שלטון נאצי. ווטרס כינה זאת תיאטרון וביקורת על פשיזם. הרשויות לא השתכנעו די הצורך והעבירו את התיק לתובעים, ותמונתו של כוכב רוק בתחפושת נאצית — בברלין, מכל המקומות — הסתובבה בעולם.

הדפוס הופיע שוב בדצמבר 2025 ב־Roundhouse בלונדון. במהלך מופע לציון יום השנה לאלבום XTRMNTR ביצעה להקת Primal Scream את השיר “Swastika Eyes” תחת סרטון שהציב צלב קרס בתוך מגן דוד על עיניהם של בנימין נתניהו ודמויות פוליטיות אחרות. הסרטון שילב תמונות הרס בעזה עם הכיתוב “ממשלתנו שותפה לרצח עם”. Community Security Trust דיווח על הלהקה למשטרת המטרופולין, והאולם התנצל על דימוי שכינה פוגעני מאוד. הלהקה הגנה על הסרטון כ“יצירת אמנות” שנועדה לעורר דיון, ואז השמיטה בשקט את הגרפיקה מהופעות מאוחרות יותר. הרצף מאלף: הסמל הממוזג היה בלתי ניתן להגנה עד כדי כך שנזנח, אך מוכר דיו כדי להיות מוקרן מלכתחילה על במה בלונדון.

חוקרים מכנים את המהלך העמוק יותר “היפוך השואה”, והשם מדויק. ההיפוך הופך את ההיסטוריה ואת המוסר בעת ובעונה אחת. ישראלים או ציונים נעשים הנאצים החדשים, ואויביהם נעשים הקורבנות החדשים. אחד הפשעים המתועדים ביותר בתולדות האנושות מומר להאשמה נגד צאצאי קורבנותיו. הסבל היהודי אינו מוכחש במהלך הזה — הכחשה הייתה גסה יותר. הוא ממוחזר ומוחזר ליהודים ככתב אישום נגדם. השואה מפסיקה להיות אירוע היסטורי ונעשית אלה.

התחבולה פועלת בשתי דרכים. ראשית, היא משטיחה את ההיסטוריה, מתייחסת לדברים שונים ביסודם כאילו היו זהים, והופכת שיפוט יחסי לבלתי אפשרי. מחסום אינו קרון בקר, ומלחמה נגד ארגון טרור אינה הפתרון הסופי; המשוואה אוסרת להבחין בהבדל. שנית, היא מרמזת על בגידה — כאילו לקחי השואה הופרכו דווקא בידי האנשים ששרדו אותה. הגדרת העבודה של הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה לאנטישמיות מונה בין דוגמאותיה “השוואת מדיניות ישראל בת זמננו לזו של הנאצים”. יש המשתמשים בהשוואה כביטוי לזעם, כדרך לצעוק בקול הרם ביותר שהשפה מאפשרת. האנלוגיה נשארת מה שהיא: שקרית מבחינה היסטורית ומדה־אנישה מעצם טבעה. היא מסלימה; היא אינה מסבירה.

המשוואה לא צמחה משום מקום. ברית המועצות שיטתתה אותה לאחר מלחמת ששת הימים ב־1967, כאשר בתי דפוס סובייטיים הציפו ספרים, מאמרים וקריקטורות שקשרו ציונות לפשיזם ולגזענות. איזבלה טברובסקי תיעדה מן הארכיונים את היקף הקמפיין ואת נושאיו. עריק המודיעין הרומני יון מיהאי פאצ׳פה תיאר מאוחר יותר מאמץ ק.ג.ב מתואם שכינה Operation SIG, שנועד לזרוע חומר אנטי־ציוני ברחבי העולם הערבי, שם תעמולה נאצית מוקדמת יותר כבר הכינה את הקרקע. יהיה התרשים הארגוני המדויק אשר יהיה, התפוקה הייתה עצומה והמסר היה עקבי: הציוני הוא הנאצי החדש. עבודת הדוקטור של מחמוד עבאס מ־1982 במוסקבה, שקידמה טענות הקושרות ציונות לנאציזם, מראה עד כמה עמוק הגיע החומר. האיש שעתיד היה להנהיג את הרשות הפלסטינית כתב את הדוקטורט שלו בסביבה הזאת.

משם נדדה השפה אל מעגלים אקטיביסטיים ואקדמיים במערב, לעיתים כשהיא מנותקת ממקורותיה אך שומרת על צורתה ועל ניסוחה. חוקרים עקבו אחר האופן שבו תעמולת המלחמה הקרה אומצה בשינויים מעטים וממשיכה להתקיים בטיעון בן־זמננו. “זיו” עצמו חדש יותר — קיצור שהתפשט בפורומים המקוונים של שנות ה־2000 — ואילו “ציונאצי” נושא את נוסחת המלחמה הקרה הוותיקה יותר. שניהם פועלים באמצעות צמצום, קריסת זהותו של אדם אל תוך האשמה. התמדת המשוואה אינה אומרת דבר על הראיות שלה, וכל דבר על התועלת שלה. כינוי גנאי שסוגר שיחות תמיד ימצא עבודה.

מה שהמילים משיגות הוא דחיסה והסלמה במהלך אחד. הן מאפשרות לדובר להביע התנגדות תוך שלילת הלגיטימיות מן היעד, ולהעביר את המאבק ממדיניות מסוימת להרשעה מוסרית מוחלטת. מחלוקות מורכבות מתכווצות לטוב מול רע, וההשוואה לנאצים טורקת את הדלת בפני ויכוח באמצעות הסמל האחד שאיש אינו מגן עליו. המילים עושות גם עבודה חברתית בתוך תנועות מקוטבות. השימוש בהן מסמן עוצמה ושייכות — הוכחה שהדובר מחזיק בעמדה המאושרת בטמפרטורה המאושרת. במסגרות מוסדיות הן מציתות מחלוקות על חופש ביטוי, הטרדה וגבולות הביטוי המקובל. מתחת לכל זה יושב הרווח האמיתי: אם ציונים הם נאצים, אין צורך לענות לטענותיהם. איש אינו מנהל משא ומתן עם נאצים, וזו בדיוק הנקודה.