ציונות

ציונות היא התנועה הלאומית היהודית להגדרה עצמית בארץ ישראל, ארץ אבותיו של העם היהודי. בתקופה שלפני המדינה, מסוף המאה התשע־עשרה ועד 1947, היא טענה שהיהודים אינם רק קהילה דתית אלא עם בעל היסטוריה, שפה, זיכרון ומולדת. תשובתה לסכנה היהודית לא הייתה תחינה טובה יותר לפני שליטים זרים. תשובתה הייתה ריבונות. התנועה המודרנית צמחה באירופה משום שהאמנציפציה לא הפכה את היהודים לבטוחים. שוויון משפטי לא סיים הדרה. התבוללות לא סיימה אנטישמיות. פוגרומים באימפריה הרוסית, מגבלות ברחבי אירופה ופרשת דרייפוס בצרפת הראו שיהודים יכולים להיות אזרחים על הנייר ומטרות בפועל. תיאודור הרצל נתן למשבר הזה את תשובתו המודרנית המפורסמת ביותר ב״מדינת היהודים״ בשנת 1896. הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 הפך את התשובה הזאת למאמץ בינלאומי מאורגן.

הטענה הציונית שלפני המדינה הייתה בוטה: עם חסר מדינה שורד ברשות. רשות אפשר לבטל. החיים היהודיים היו זקוקים למקום שבו יהודים יוכלו להיות אחראים להצלתם שלהם. לפני 1948, ציונות פירושה היה בנייה לאומית מעשית. פירושה היה תחיית העברית, עלייה, רכישת קרקעות, יישובים חקלאיים, ערים, בתי ספר, הסתדרויות עובדים, קופות חולים, עיתונים, ארגוני הגנה ודיפלומטיה. התנועה בנתה איברים של חיים ציבוריים יהודיים תחת שלטון עות׳מאני ולאחר מכן תחת המנדט הבריטי.

תוכנית באזל אמרה שהציונות שואפת לבית מובטח בפומבי ובמשפט בארץ ישראל לעם היהודי. הניסוח חשוב. התנועה המוקדמת רצתה הכרה בינלאומית, לא רק התיישבות פרטית. הרצל וההסתדרות הציונית העולמית ניהלו דיפלומטיה עם אימפריות וממשלות משום שהבינו שמקלט מחייב מעמד ציבורי. הצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917 נתנה תמיכה בריטית לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ובה בעת אמרה שלא ייעשה דבר שיפגע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות. המנדט של חבר הלאומים שילב אחר כך את המחויבות הזאת. ציונים ראו בכך הכרה בינלאומית בשיבה הלאומית היהודית. מנהיגים ערבים ראו בכך יותר ויותר מיזם זר ולא צודק, הנתמך מבחוץ ומאיים על שלטון הרוב הערבי בארץ.

בשנות השלושים והארבעים, הציונות כבר הייתה יותר מטענה בנאומים. היישוב, הקהילה היהודית בארץ ישראל המנדטורית, החזיק גופים מייצגים, בתי ספר עבריים, מוסדות עבודה, יישובים חקלאיים, מרכזים עירוניים, רשתות רווחה וארגוני הגנה חמושים. כאשר האו״ם הצביע בעד חלוקה בנובמבר 1947, המדינה לא הייתה צריכה להידמיין מכלום. חלק גדול מחייה האזרחיים כבר התקיים. המשמעות המשתמעת של הציונות שלפני המדינה הייתה שביטחון יהודי אינו יכול להיות תלוי בטוב ליבן של חברות מארחות. התנועה לא אמרה שכל יהודי חייב לעזוב את הגולה. היא אמרה שהעם היהודי זקוק למרכז ריבוני, למקום מקלט וליכולת להגן על חיים יהודיים כאשר מדינות אחרות נכשלות או מסרבות.

הטענה הזאת נעשתה קשה יותר לדחייה ככל שהמאה התקדמה. הספר הלבן הבריטי של 1939 הגביל עלייה יהודית ל־75,000 נפש במשך חמש שנים ודרש לאחר מכן הסכמה ערבית להמשך עלייה יהודית. הוא הופיע בדיוק כאשר יהודי אירופה התמודדו עם רדיפה נאצית, וזמן קצר אחר כך עם השמדה. בעיני ציונים, המדיניות הזאת אישרה את הלקח המרכזי: כאשר יהודים זקוקים ביותר לכניסה, אחרים יכולים לסגור את השער. הציונות גם הניחה שיהודים לא הפכו לזרים לעברם שלהם. הזיקה היהודית לארץ נשמרה בתפילה, בהלכה, בזיכרון, בעלייה לרגל, בקבורה, בהתיישבות, בשפה ובשיבה חוזרת. הציונות המודרנית נתנה לזיקה הזאת צורה מאורגנת. היא לא המציאה את הקשר. היא הפכה את הקשר לתוכנית.

אין פירוש הדבר שהארץ הייתה ריקה. היא לא הייתה ריקה. קהילות ערביות חיו בה, וההתנגדות הערבית גדלה ככל שעלו העלייה היהודית ורכישת הקרקעות. תיאור רציני של ציונות אינו צריך למחוק את ההתנגשות הזאת. התשובה הציונית הייתה ששלטון עצמי יהודי עדיין הכרחי משום שהפגיעות היהודית לא הייתה תאורטית. הדחייה הערבית הייתה ממשית. גם הסכנה היהודית הייתה ממשית.

כמה זרמים התלכדו. אחד היה הזיקה היהודית העתיקה לארץ ישראל. אחר היה הלאומיות האירופית, שלימדה עמים רבים לבקש שלטון עצמי. שלישי היה האנטישמיות המודרנית, שהראתה ליהודים שהשתלבות לבדה עלולה להיכשל. רביעי היה התיישבות מעשית, שהחלה לפני הרצל באמצעות חובבי ציון וקבוצות מוקדמות אחרות שתמכו בקהילות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל העות׳מאנית.

״אוטואמנציפציה״ של לאון פינסקר משנת 1882 טען שיהודים אינם יכולים להמתין שאחרים ישחררו אותם. משה הס קשר קודם לכן בין התחדשות יהודית לשיבה. אחד העם הדגיש תרבות עברית והתחדשות לאומית. הרצל סיפק דחיפות דיפלומטית וארגון המוני. ציוני העבודה הפכו בהמשך את ההתיישבות, העבודה העברית והמוסדות הקולקטיביים למרכז המיזם. ציונים דתיים קראו את השיבה דרך המסורת היהודית. הרוויזיוניסטים, במיוחד אחרי זאב ז׳בוטינסקי, שמו דגש חזק יותר על הגנה, ריבונות וכוח יהודי.

לכן התנועה הייתה פלורליסטית מן ההתחלה. זרמיה נחלקו על דת, סוציאליזם, שפה, דיפלומטיה, כוח, גבולות וסוג החברה היהודית שיש לבנות. הם חלקו הנחת יסוד אחת: היהודים הם עם הזכאי לחיים לאומיים במולדתו ההיסטורית. המסלול הבינלאומי עבר דרך הצהרת בלפור, המנדט של חבר הלאומים, מגבלות והיפוכים בריטיים, קטסטרופה בזמן מלחמה, מחנות עקורים לאחר המלחמה ולבסוף הצבעת החלוקה באו״ם. החלטה 181 המליצה על מדינות יהודית וערבית נפרדות, עם איחוד כלכלי ומעמד בינלאומי מיוחד לירושלים. הסוכנות היהודית החליטה לשתף פעולה עם תוכנית האו״ם למרות אי־שביעות רצון מן הגבולות. מנהיגים ערבים דחו את החלוקה. מלחמת אזרחים פרצה.

הציונות שלפני המדינה תפקדה כהצלה לפני שההצלה הייתה אפשרית במלואה. היא ארגנה עלייה, בנתה ערים וחוות, החייתה את העברית כשפת יום־יום, הכשירה קבוצות הגנה, יצרה מוסדות, גייסה כסף ושכנעה יהודים שהם אינם נידונים לתלות קבועה. היא גם הפכה אבל יהודי ליכולת ציבורית. התנועה לא רק התאבלה על רדיפות. היא בנתה כלים נגד חוסר אונים. ההגנה, שנוסדה ב־1920, נעשתה כוח ההגנה המרכזי של היישוב. הפלמ״ח הוקם ב־1941. האצ״ל ולח״י פרשו ימינה והשתמשו בשיטות תקיפות יותר נגד ערבים ובריטים כאחד. הפילוגים האלה היו רציניים ולעיתים מרים. ובכל זאת, יחד הם הראו שהתלות היהודית בהגנה חיצונית הולכת ומסתיימת.

עד 1947, הציונות כבר עשתה את העבודה שאפשרה מדינה: אוכלוסייה, שפה, קרקע, מוסדות, הגנה, דיפלומטיה וציבור המוכן למשול בעצמו. הצבעת האו״ם הכירה בעובדה שכבר הלכה והתגבשה. 1. ״מדינת היהודים״ של הרצל לא יצרה את הכמיהה היהודית לציון. היא נתנה מדינאות מודרנית לזיקה עתיקה יותר.

2. תוכנית באזל של 1897 היא מרכזית. היא הגדירה את הציונות כשאיפה לבית מובטח בפומבי ובמשפט בארץ ישראל לעם היהודי. 3. הצהרת בלפור תמכה בבית לאומי לעם היהודי וגם הגנה על הזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא־יהודיות. שני החלקים חשובים.

4. הספר הלבן של 1939 הגביל עלייה יהודית בתקופה שבה יהודי אירופה נזקקו ביותר למקלט. הוא נשאר אחת הדוגמאות הברורות ביותר לסיבה שציונים לא סמכו על ערבויות זרות. 5. החלטת האו״ם 181 לא נתנה ליהודים את כל מה שרצו. היא המליצה על חלוקה. הסוכנות היהודית שיתפה פעולה עם התוכנית. מנהיגים ערבים דחו אותה.

זו לא הייתה הרפתקה של עם בטוח. הציונות צמחה משום שחיים יהודיים לא היו בטוחים במקומות שבהם יהודים כבר ניסו נאמנות, לימוד, מסחר, אזרחות, תפילה, רפורמה, סוציאליזם והתבוללות. הטיעון החזק ביותר של התנועה לא היה רומנטיקה. הוא היה חשיפה. ליהודים לא היה בית דין אחרון לפנות אליו כאשר מדינות פנו נגדם.

זו לא הייתה תוכנית גסה אחת. הרצל, אחד העם, ז׳בוטינסקי, ציוני עבודה, ציונים דתיים, ליברלים וסוציאליסטים לא רצו כולם אותו עתיד. הם התווכחו על אמצעים, גבולות, עבודה, אמונה, הגנה ותרבות. הסכסוך הפנימי הזה אינו מחליש את טענת התנועה. הוא מראה שהציונות הייתה תחייה לאומית עם אסכולות רבות, לא פקודה אחת.

אי אפשר לשפוט אותה ביושר בלי השערים שנסגרו. הספר הלבן הבריטי, מכסות הפליטים ומחנות העקורים אינם פרטים צדדיים. הם מרכזיים לשאלה. עם שניצב מול השמדה ואחר כך מול חוסר בית היה זקוק ליותר מאהדה. הוא היה זקוק לכניסה, לכוח ולמדינה שיכולה לומר כן כאשר אחרים אמרו לא.

היא לא מחקה התנגדות ערבית, אך ההתנגדות הערבית לא מחקה צורך יהודי. שתי תביעות לאומיות התנגשו באותה ארץ. ההתנגשות הזאת הייתה טרגית וממשית. אבל עצם קיומה של התנגדות ערבית אינו הופך את ההגדרה העצמית היהודית לבלתי לגיטימית. הוא הופך את הסכסוך לקשה. הטיעון הציוני נשען על הטענה שהישרדות יהודית לא יכלה להידחות עד שכל מתנגד יסכים.

אחרי מאי 1948, הציונות השתנתה מתנועה המבקשת מדינה יהודית לעבודה של החזקת המדינה הזאת בחיים. השאלה כבר לא הייתה אם יהודים יכולים לבנות בית ריבוני בארץ אבותיהם. השאלה הייתה אם הבית הזה יכול לשרוד מלחמה, הגירה, טרור, בידוד דיפלומטי, פילוג פנימי וניסיונות חוזרים להפוך את הריבונות היהודית לזמנית. התקופה הזאת החלה בעצמאות ובפלישה. ישראל הכריזה על עצמאות ב־14 במאי 1948. צבאות ממדינות ערב השכנות נכנסו למלחמה. ישראל שרדה, אך המלחמה גם יצרה עקירה, נישול וגלות פלסטינית. העובדה הכפולה הזאת עיצבה את שבעים וחמש השנים הבאות. ציונות נעשתה השם להישרדות יהודית באמצעות ריבונות; פלסטינים זכרו את אותה מלחמה כנכבה.

הציונות בתקופה הזאת לא הייתה מפלגה אחת, מנהיג אחד או תוכנית קבועה אחת. ציוני העבודה בנו רבים ממוסדות המדינה המוקדמים. ציונים רוויזיוניסטים עלו לשלטון דרך מנחם בגין והליכוד ב־1977. ציונים דתיים נעשו מרכזיים יותר אחרי 1967, במיוחד סביב התיישבות וארץ. ציונים ליברלים הדגישו דמוקרטיה, בתי משפט, זכויות אזרח ופשרה. יהודים מזרחים, אתיופים, דוברי רוסית, חילונים, מסורתיים, אורתודוקסים וחרדים שינו כולם את מה שהמדינה נעשתה. הליבה המשותפת לא הייתה הסכמה על גבולות או מדיניות. היא הייתה האמונה שהיהודים זקוקים לכוח ריבוני משום שביטחון יהודי אינו יכול להיות תלוי ברשות מאחרים.

בתוך ישראל, הציונות נעשתה מדינאות מעשית. פירושה היה עלייה, חיים ציבוריים בעברית, שירות צבאי, ימי זיכרון, בחירות, בתי ספר, בתי משפט, דיפלומטיה וקליטת יהודים מעולמות שונים בתכלית. חוק השבות, שנחקק בשנת 1950, הפך את העלייה היהודית לזכות משפטית. ניצולי שואה הגיעו. יהודים ברחו או גורשו מארצות ערב וממדינות בעלות רוב מוסלמי. יהודי אתיופיה הגיעו במבצעי הצלה דרמטיים ובהגירה מאוחרת יותר. יותר ממיליון עולים מברית המועצות לשעבר נכנסו לישראל מסוף שנות השמונים ואילך.

הגלים האלה שינו את ישראל. הם הפכו את הציונות לפחות אירופית, פחות אחידה ויותר מזרח־תיכונית מכפי שרבים ממבקריה מודים. מדינה המתוארת בחו״ל לעיתים קרובות כשתל קולוניאלי לבן נעשתה בית ליהודים מעיראק, תימן, מרוקו, מצרים, איראן, אתיופיה, רוסיה, אוקראינה, פולין, צרפת, ארגנטינה, ארצות הברית ומקומות נוספים. ההיסטוריה הזאת אינה מוחקת סבל פלסטיני. היא כן פוגעת בסיפור הפשוט שישראל היא רק מיזם מתנחלים אירופי שנכפה מבחוץ על המזרח התיכון.

המלחמות של התקופה הזאת עיצבו גם את המילה. משבר סואץ ב־1956, מלחמת ששת הימים ב־1967 ומלחמת יום הכיפורים ב־1973 חיזקו את האמונה הישראלית שתבוסה עלולה להיות קיומית. מלחמת 1967 גם העבירה לשליטת ישראל את הגדה המערבית, מזרח ירושלים, עזה, סיני ורמת הגולן, והפכה שטח, התיישבות ושלטון על פלסטינים למחלוקות המרכזיות של חצי המאה הבאה. הדיפלומטיה שינתה גם היא את הציונות. ישראל החזירה את סיני למצרים במסגרת הסכם השלום של 1979. היא חתמה על הסכם שלום עם ירדן ב־1994. היא נכנסה לתהליך אוסלו עם אש״ף ב־1993, כשהיא מכירה באש״ף כנציג העם הפלסטיני ואש״ף מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. ההסכמים האלה לא סיימו את הסכסוך. הם כן הראו שהציונות אחרי 1948 לא הייתה רק אחזקת קרקע או כוח. היא כללה גם הסכם, נסיגה, הכרה ופשרה.

המשמעות המשתמעת של הציונות בתקופה הזאת הייתה פשוטה: הישרדות יהודית מחייבת יכולת להגן על חיים יהודיים. ליכולת הזאת היו עכשיו צבא, גבולות, בתי משפט, בחירות, שגרירויות, שירותי מודיעין, מבצעי הצלה ומקלט ליהודים בסכנה. זה היה השינוי המרכזי מן החיים היהודיים שלפני המדינה. ליהודים כבר לא היו רק עצומות, בעלי ברית ומזל. הייתה להם מדינה.

גם המחיר היה ממשי. ריבונות פירושה כוח, וכוח פירושו הכרעות קשות. ישראל נדרשה להחליט איך להילחם מלחמות, איך לשלוט בשטח שנכבש במלחמה, איך לקלוט מהגרים, איך להתייחס לאזרחים ערבים, איך להשיב לטרור, איך לחתור לשלום ואיך לשמר רוב יהודי בלי לזנוח חיים דמוקרטיים. אלה לא היו שאלות מופשטות. הן קבעו גבולות, תקציבים, משפחות, בתי כלא, מחסומים, התנחלויות, פינויים והלוויות.

השימוש האנטי־ציוני בתקופה הזאת פעל כדי להסיט את המילה מן ההגדרה העצמית היהודית אל אשמה קבועה. שפה סובייטית, לאומית־ערבית, אסלאמיסטית ומערבית התייחסה יותר ויותר לציונות כגזענות, קולוניאליזם, נאציזם, אפרטהייד או כוח אימפריאלי. החלטת העצרת הכללית 3379 של האו״ם בשנת 1975 נתנה לקמפיין הזה את משפטו המפורסם ביותר כשהכריזה שציונות היא צורה של גזענות. ביטולה בשנת 1991 הסיר את ההחלטה, לא את הסיסמה. הציונות שלאחר 1948 צמחה ישירות מן התנועה שלפני המדינה, אבל המדינה שינתה את מרכז הכובד שלה. דוד בן־גוריון והממשלות הראשונות בהנהגת מפא״י הדגישו עלייה, הגנה, התיישבות, בנייה כלכלית והכרה בינלאומית. מלחמת 1948 וקליטת גלי העלייה העצומים נתנו למדינה את משימותיה הראשונות.

מלחמת 1967 סימנה את השבר הבא. ניצחון ישראל הסיר איומים מיידיים מגבולותיה, אך הביא מיליוני פלסטינים תחת שלטון ישראלי. החלטת מועצת הביטחון 242 קשרה נסיגה משטחים שנכבשו במלחמה לסיום מצב הלוחמה ולזכותה של כל מדינה באזור לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים. נוסחת השטח תמורת שלום הזאת נעשתה שפת הדיפלומטיה של הדור הבא. בחירות 1977 הביאו את בגין לשלטון והעבירו את הציונות הרוויזיוניסטית מן האופוזיציה אל הממשלה. קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים הוכיחו שמנהיג ציוני ימני יכול להחזיר שטח תמורת שלום. ישראל נסוגה מסיני, כולל יישובים, תמורת שלום עם מצרים. התקדים הזה חשוב משום שהוא מראה שהציונות לא חייבה החזקה קבועה בכל שטח שנכבש ב־1967.

תהליך אוסלו בשנות התשעים יצר תקווה אחרת: הכרה הדדית בין ישראל לאש״ף, ממשל עצמי פלסטיני זמני ומשא ומתן על שאלות מעמד הקבע. התהליך לא הביא שלום סופי. האינתיפאדה השנייה, עם פיגועי התאבדות והתקפות על אזרחים ישראלים, ריסקה חלק גדול מאמון הציבור הישראלי בהנחה שנסיגה ומשא ומתן יביאו ביטחון. ההתנתקות מעזה בשנת 2005 העמיקה את הספק הזה. ישראל פירקה את כל ההתנחלויות בעזה ונסוגה מנוכחות קרקעית קבועה. חמאס ניצח בבחירות הפלסטיניות למועצה המחוקקת ב־2006, השתלט על עזה מידי פת״ח ב־2007 ובנה מובלעת חמושה. ירי רקטות ומלחמות מאוחרות יותר הפכו את עזה למקרה אזהרה בעיני ישראלים רבים: יציאה משטח אינה בהכרח מסיימת את האיום.

הציונות תפקדה כמחויבות המארגנת של הריבונות היהודית. היא הביאה יהודים הביתה, הגנה עליהם, נתנה להם אזרחות בחברה בעלת רוב יהודי וקישרה יהודי תפוצות למדינה שיכולה לפעול כאשר יהודים נמצאים בסכנה. היא גם חייבה יהודים להשיב לעולו של כוח אחרי מאות שנים בלעדיו. ההצלחה המעשית של התנועה הייתה יוצאת דופן. ישראל שרדה מלחמות קונבנציונליות, קלטה עלייה המונית, בנתה כלכלה בעלת יכולת גבוהה, החייתה את העברית כשפת יום־יום, חתמה על הסכמי שלום עם שתי מדינות שכנות ושמרה על בחירות תחרותיות בתוך סכסוך קשה. העובדות האלה אינן מיישבות כל מחלוקת על פלסטינים, התנחלויות, גבולות, דת, בתי משפט או זכויות מיעוט. הן כן מראות מדוע אי אפשר לצמצם את הציונות לסיסמאות על שליטה.

בעיני אנטי־ציונים, התקופה הזאת יצרה בעיה. המדינה שהם התנגדו לה לא נעלמה. היא החזיקה מעמד, ניצחה במלחמות, כרתה הסכמים, קלטה יהודים מאזורי רדיפה ונעשתה מרכזית לחיים היהודיים בעולם. ככל שישראל התחזקה, השפה האנטי־ציונית נעשתה חריפה יותר. הטענה עברה מהתנגדות למדיניות מסוימת לשלילת הלגיטימיות של המדינה עצמה.

חוק השבות הוא מרכזי לתקופה הזאת. הוא הפך את ההבטחה הציונית למקלט לזכות משפטית של יהודים להגר לישראל. עקירת יהודים מארצות ערב וממדינות בעלות רוב מוסלמי שייכת לתוך ההיסטוריה הזאת. היא אינה מבטלת עקירה פלסטינית. היא כן מראה שהמזרח התיכון שלאחר 1948 יצר יותר מהיסטוריית פליטים אחת.

מלחמת 1967 היא הציר. לפניה, ציונות פירושה היה הישרדות מדינתית בתוך גבולות שנויים במחלוקת. אחריה, הציונות נשפטה יותר ויותר דרך כיבוש, התיישבות ושלטון פלסטיני. את החלטה 242 צריך לקרוא במלואה. היא קושרת נסיגה לשלום, הכרה וגבולות בטוחים. גרסת הסיסמה משאירה בדרך כלל רק את חלק הנסיגה.

הסכם השלום עם מצרים מ־1979 וההתנתקות מעזה מ־2005 הם עובדות קשות לכל טענה שציונות פירושה תמיד התפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת. כישלון אוסלו והאלימות של האינתיפאדה השנייה מרכזיים לזיכרון הציבורי הישראלי. כל תיאור של ציונות מ־1948 ועד 6 באוקטובר 2023 שמשמיט אותם אינו יכול להסביר את החשיבה הביטחונית הישראלית. היא לא סיימה את השאלה היהודית. היא שינתה את תנאיה.

הציונות לא הפכה את היהודים לבטוחים בכל מקום. היא נתנה ליהודים מדינה המסוגלת להגן עליהם, להציל אותם ולקלוט אותם. זה סוג אחר של ביטחון מהתקבלות. הוא פחות רומנטי ועמיד יותר. היא לא מחקה תביעות פלסטיניות.

הגדרה עצמית יהודית והגדרה עצמית פלסטינית התנגשו באותה ארץ. ההתנגשות הזאת יצרה סבל פלסטיני ממשי. הגנה רצינית על הציונות אינה צריכה להכחיש זאת. עליה לטעון שריבונות יהודית נשארת לגיטימית גם בתוך סכסוך לא פתור. היא הוכיחה יכולת לפשרה ועדיין נתקלה בדחייה.

סיני הוחזרה למצרים. אוסלו הכיר באש״ף. ההתנחלויות בעזה פורקו. המעשים האלה לא סיימו את הסכסוך. הם כן מפריכים את הטענה שהציונות יכולה רק להתרחב ולעולם לא לוותר.

היא נשארה הכרחית משום שהפגיעות היהודית נשארה ממשית. מלחמות, טרור, לקיחת בני ערובה, אנטישמיות עולמית והכחשה חוזרת של העם היהודי שמרו על ההנחה הציונית המרכזית בחיים. הטיעון לא היה שישראל תפתור כל סכנה. הטיעון היה שיהודים לא צריכים להתמודד עם סכנה בלי כוח ריבוני. ציונות אחרי 7 באוקטובר פירושה אותו דבר שפירשה לפני 7 באוקטובר: לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, ולמדינת ישראל יש זכות להתקיים, להגן על אזרחיה ולקלוט יהודים הזקוקים למקלט. הטבח לא שינה את ההגדרה. הוא שינה את מחיר השכחה שלה.

ב־7 באוקטובר 2023, חמאס ופלסטינים חמושים אחרים חצו מעזה לדרום ישראל, רצחו אזרחים בבתים, עיירות, קיבוצים, פסטיבל מוזיקה ואתרים צבאיים, וחטפו 251 בני אדם לעזה. משרד החוץ של ישראל מונה יותר מ־800 אזרחים שנרצחו באותו יום. AJC דיווח כי החזרת שרידיו של רס״ם רן גבילי בינואר 2026 השלימה את מניין 251 בני הערובה שנלקחו בידי חמאס וקבוצות פלסטיניות אחרות ב־7 באוקטובר. בעיני ציונים, האירוע חידש את ההנחה העתיקה ביותר של התנועה: יהודים אינם יכולים להפוך את הישרדותם לתלויה באהדה חיצונית. מדינה יהודית יכולה להיכשל, לסבול הפתעה, לטעות ולהתמודד עם פילוג מר. היא עדיין נותנת ליהודים צבא, גבולות, יכולת חילוץ, דיפלומטיה ומקום שיבה. זה מה שהציונות מספקת שאמנציפציה, סובלנות והגנה זרה מעולם לא סיפקו באופן אמין.

בשימוש אנטי־ציוני לאחר 7 באוקטובר, המילה ציונות פירושה לעיתים קרובות ההפך. היא משמשת כשם לרוע: גזענות, קולוניאליזם, רצח עם, אפרטהייד, מיליטריזם וכוח יהודי. המילה כבר אינה מזהה רק תמיכה בהגדרה עצמית יהודית. היא נעשית סימן שמוצמד לאנשים, מוסדות, אמנים, חוקרים, סטודנטים, בתי כנסת ועסקים. זהו המפנה שאחרי 7 באוקטובר: ציונות מטופלת פחות כאמונה שאפשר להתווכח עליה ויותר ככתם שיש להדביק.

אחרי 7 באוקטובר, ציונות נעשתה אחת המילים השנויות ביותר במחלוקת בחיים הציבוריים במערב. בעיני יהודים רבים, פירושה היה אבל, חילוץ, בני ערובה, הגנה עצמית והצורך בכוח יהודי אחרי שאזרחים יהודים נטבחו. המפנה הופיע במהירות. ערכת ״יום ההתנגדות״ של National Students for Justice in Palestine מאוקטובר 2023 כינתה את ההתקפה ״ניצחון היסטורי להתנגדות הפלסטינית״ ותיארה את פריצת גבול ישראל כהוכחה לכך ששיבה ושחרור מלאים קרובים. היא גם קראה לסטודנטים לנרמל התנגדות. המסמך הזה מועיל משום שהוא מראה את המסגרת שבה הוצגה התנגדות לציונות: לא אחרי חודשים של פעולה צבאית ישראלית, אלא מיד אחרי רצח וחטיפת אזרחים ישראלים.

האקלים הציבורי השתנה גם סביב יהודים מחוץ לישראל. ADL דיווחה על 9,354 תקריות אנטישמיות בארצות הברית בשנת 2024, המספר השנתי הגבוה ביותר בתולדות הדו״ח שלה. ADL אמרה ש־58 אחוז מהן הכילו רכיבים הקשורים לישראל או לציונות. דו״ח AJC על מצב האנטישמיות באמריקה לשנת 2025 מצא דאגה עמוקה בקרב יהודי אמריקה מאנטישמיות אחרי 7 באוקטובר. הנתונים האלה אינם מוכיחים שכל מעשה אנטי־ציוני הוא אנטישמי. הם כן מראים שהמילה ציוני נעה בתקופה של חשיפה יהודית מוגברת מאוד.

המילה נעשתה גם מבחן השתייכות. יהודים שדחו ציונות הוצגו לעיתים קרובות כיהודים מקובלים. יהודים שהגנו על קיום ישראל נחשבו חשודים. במצב הזה, הציונות לא תפקדה כעמדה אחת בין רבות. היא נעשתה הקו שמבדיל בין יהודים שיכולים להישאר בתוך מרחבים פרוגרסיביים לבין יהודים שיש לתקן, לבייש או להרחיק.

המשמעות המשתמעת של השימוש האנטי־ציוני אחרי 7 באוקטובר היא שההגנה העצמית הלאומית היהודית היא בלתי לגיטימית באופן ייחודי. עמים אחרים רשאים לדבר על שחרור, שיבה, אדמה, ביטחון ושלטון עצמי. ליהודים נאמר שאותה שפה נעשית עליונות כאשר הם משתמשים בה. ההיפוך הזה חשוב. אדם יכול להתנגד לראש ממשלה, לקואליציה, למטרת מלחמה, למדיניות התנחלויות או להחלטה צבאית בלי להתנגד לציונות. ישראלים עושים זאת כל יום. שיח אנטי־ציוני אחרי 7 באוקטובר מדלג לעיתים קרובות על ההבדל הזה. הוא מתייחס לעצם קיום המדינה היהודית כעוול המקורי, ואז קורא אירועים מאוחרים דרך המסקנה הזאת.

המסמכים של חמאס עצמו מראים מדוע הדבר חשוב. אמנת חמאס מ־1988 דיברה על מאבק נגד יהודים וציטטה לשון דתית על הרג יהודים. מסמך 2017 של חמאס ריכך חלק מן הניסוח, אך עדיין דחה כל חלופה לשחרור מלא של פלסטין ״מן הנהר עד הים״. זו אינה מחלוקת על תיקון גבול אחד. זו דחייה של ריבונות יהודית בארץ.

לכן, בעיני יהודים, הוויכוח שאחרי 7 באוקטובר אינו מופשט. כאשר אומרים שציונות היא הבעיה, יהודים רבים שומעים דרישה שהמדינה היהודית היחידה תיעלם. כאשר אותם פעילים קוראים ל־7 באוקטובר התנגדות, המשמעות נעשית חדה יותר. השאלה אינה אם יש לבקר את ישראל. יש לבקר אותה. השאלה היא אם ההגדרה העצמית היהודית נשארת עובדה לגיטימית.

השימוש הזה שאחרי 7 באוקטובר לא הופיע משום מקום. הערכים הקודמים בגלוסר הזה משרטטים את הדרך: כתיבה אנטי־ציונית סובייטית, דחייה לאומית־ערבית של ריבונות יהודית, מלחמה אסלאמיסטית נגד ישראל, מחקר פוסט־קולוניאלי, דרבן, BDS, אקטיביזם קמפוסי ודחיסת רשתות חברתיות. עד אוקטובר 2023 אוצר המילים כבר היה במקומו. הטבח הפעיל אותו. הקו הציוני הישן הולך בכיוון ההפוך. הרצל טען ששוויון משפטי בלי כוח משאיר יהודים חשופים. תוכנית באזל ביקשה בית מובטח בפומבי ובמשפט בארץ ישראל. הצהרת בלפור, המנדט, הצבעת החלוקה באו״ם ועצמאות ישראל העבירו את הטענה הזאת מתנועה למדינה. אחרי 1948 קלטה ישראל ניצולי שואה, יהודים שגורשו או נדחקו מארצות ערב ומדינות מוסלמיות, יהודים סובייטים, יהודים אתיופים ובהמשך יהודים שניצבו מול סכנה במקומות אחרים. הציונות נעשתה לא רק תביעה לארץ, אלא תשובה לפגיעות יהודית.

7 באוקטובר החזיר את התשובה הזאת לקדמת הבמה. ההתקפה התרחשה בתוך המדינה היהודית הריבונית, לא בגלות. עובדה זו משמשת לפעמים נגד הציונות: אם ישראל אינה יכולה למנוע טבח, שואלים המבקרים, מה ערך הריבונות? התשובה היא שריבונות אינה הבטחה לביטחון מושלם. היא היכולת להילחם בחזרה, להשיב את החטופים, לקבור את המתים תחת דגל משלך ולמנוע מאחרים להחליט אם חיים יהודיים ראויים להגנה.

הקו האנטי־ציוני אחרי 7 באוקטובר ניסה להפוך את הלקח הזה. הוא התייחס לטבח כהוכחה לשחרור פלסטיני, כהוכחה לחולשה ישראלית, כהוכחה לקריסת המתנחלים או כהוכחה שלציונות אין עתיד. בכך הוא חידש את הטיעון הציוני עצמו. עולם המוכן להסביר טבח ביהודים הוא בדיוק העולם שהציונות נבנתה כדי לשרוד. עבור יהודים ותומכי ישראל אחרי 7 באוקטובר, הציונות מתפקדת כשפת הישרדות. היא קוראת בשם לזכותם של יהודים להגן על עצמם באופן קולקטיבי, להתאבל בלי התנצלות, לדרוש את השבת החטופים, להילחם בחמאס ולהתעקש שאי אפשר להוציא את הביטחון היהודי למיקור חוץ.

עבור תנועות אנטי־ציוניות, המילה מתפקדת כמטרה. היא מאפשרת לדוברים להימנע מאמירת יהודים ובכל זאת לזהות יהודים רבים כבעיה. בית כנסת יכול להיקרא ציוני. הלל יכול להיקרא ציוני. סטודנט יהודי יכול להיקרא ציוני. אירוע תרבות, תורם, פרופסור, עיתון או עסק יכולים להיקרא ציוניים. המילה יכולה לשאת אשמה בלי שהדובר יצטרך להשתמש בשפה אנטי־יהודית ישנה יותר.

זו הסיבה שהגדרת העבודה של IHRA חשובה. היא אומרת ששלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לרבות בטענה שקיום ישראל הוא מיזם גזעני, עשויה להיות אנטישמית בהתאם להקשר. היא גם מונה הטלת אחריות קולקטיבית על יהודים למעשי ישראל והשוואת מדיניות ישראלית למדיניות נאצית. הדוגמאות האלה מתאימות לשימושים רבים במילה ציוני אחרי 7 באוקטובר כסימן ציבורי של אשמה. המילה גם כופה בחירה. אדם יכול להיות ציוני ולבקר ממשלות ישראליות. אדם יכול להיות ציוני ולתמוך בזכויות פלסטינים. אדם יכול להיות ציוני ולהתנגד לסיפוח, שחיתות, קיצוניות או מדיניות כושלת. מה שאדם אינו יכול לעשות ביושר הוא להגדיר ציונות כרוע יהודי ואז לטעון שהוא מנהל מחלוקת מדיניות רגילה. ברגע שההגדרה העצמית היהודית עצמה נעשית העבירה, המחלוקת עברה לעצם קיומה של המדינה היהודית.

1. 7 באוקטובר לא הוכיח שכל החלטה ישראלית אחרי 7 באוקטובר הייתה חכמה, חוקית או הכרחית. ציונות אינה צ׳ק פתוח לכל ממשלה. היא הטענה שליהודים יש זכות להגנה עצמית לאומית ולמדינה. 2. אנטי־ציונות אחרי 7 באוקטובר אומרת לעיתים קרובות שהיא מתנגדת למדינה, לא ליהודים. ההבחנה הזאת יכולה להיות אמיתית במקרים מסוימים. היא קורסת כאשר יהודים בחו״ל נלחצים, מודרים, מוטרדים או נדרשים לגנות את ישראל כמחיר כניסה.

3. מסמך 2017 של חמאס מצוטט לפעמים כסימן למתינות משום שהוא מקבל מדינה פלסטינית בקווי 1967 כנוסחה של הסכמה לאומית. אותו מסמך דוחה הכרה בישראל ודוחה כל חלופה לשחרור מלא מן הנהר עד הים. צריך לקרוא את שני החלקים יחד. 4. רישום החטופים חשוב. לקיחת אזרחים כבני ערובה לא הייתה מטפורה. היא הייתה פשע נגד בני אדם בעלי שמות. כל תיאור של ציונות אחרי 7 באוקטובר שמשמיט חטופים כבר ריכך את האירוע.

5. הפחד היהודי אחרי 7 באוקטובר אינו פרנויה. הוא נשען על רציחות, חטיפות, איומים, הטרדות, ונדליזם ועל עלייה מתועדת בתקריות אנטישמיות בכמה מדינות. היא משאירה את ההגנה העצמית היהודית במרכז. התשובה הציונית המרכזית אחרי 7 באוקטובר אינה ניצחנית. היא מפוכחת. יהודים יכולים להירצח גם במדינה יהודית. אבל בלי מדינה יהודית, יהודים שוב תלויים באחרים שיחליטו אם הצלה שווה את המחיר. התלות הזאת היא הסכנה הישנה.

היא מפרידה בין ביקורת על המדינה לבין שלילת המדינה. אין סתירה בין ציונות לבין ביקורת על ממשלות ישראל. ציונות אינה דורשת נאמנות למנהיג או למפלגה מסוימים. היא דורשת את הלגיטימיות של מדינה יהודית. ההבחנה הזאת היא הקו שהשפה האנטי־ציונית מוחקת לעיתים קרובות.

היא חושפת את השימוש הציבורי במילה ציוני כתחליף לכינוי גנאי. כאשר ״ציוני״ משמש לסימון יהודים להדרה, המילה הפסיקה לציין אמונה. היא נעשתה נשק חברתי. תנועה שטוענת שהיא מתנגדת רק למדינה אינה צריכה לכוון לבתי כנסת, בתי ספר, מסעדות, אמנים, סטודנטים יהודים או מרחבים קהילתיים. היא דורשת מאנטי־ציונים לומר איזה עתיד הם רוצים. אם הדרישה היא שתי מדינות, אמרו שתי מדינות. אם הדרישה היא זכויות שוות במודל מוסכם של מדינה אחת, אמרו זאת. אם הדרישה היא סופה של ישראל כמדינה יהודית, אמרו גם זאת. ציונות אחרי 7 באוקטובר מכריחה את השאלה הנסתרת לצאת החוצה: האם היהודים נשארים עם ריבוני בארץ, או לא?