גרפיטי: ציונות היא גזענות

ציונות היא גזענות

“ציונות היא גזענות” היא סיסמה שמגדירה את התנועה הלאומית היהודית כעליונות גזעית. היא אינה מתחילה בבדיקת החוק הישראלי, האזרחות, הבחירות, הייצוג הערבי, הסכמי השלום, האיומים הביטחוניים או ההיסטוריה של רדיפת היהודים. היא מתחילה בפסק דין. הציונות, התנועה להגדרה עצמית יהודית בארץ ישראל, מוצגת כמקבילה מוסרית לשליטה גזעית. הביטוי אינו ביקורת רגילה על ישראל. הוא אינו מציין גבול, קואליציה, התנחלות, החלטת בית משפט או טקטיקה צבאית. הוא מרשיע את עצם ההנחה שמותר ליהודים להתקיים כעם ריבוני. לכן הסיסמה נעשתה אחת הנוסחאות האנטי־ציוניות העמידות ביותר של המאה העשרים.

הסיסמה מופיעה בשלטי מחאה, במכתבי סגל, בהחלטות סטודנטים, בקמפייני חרם ובתיאורים אקטיביסטיים של ישראל כמדינת אפרטהייד או כמדינה קולוניאלית־התיישבותית. היא מופיעה גם בטענות שמזהות ציונות עם עליונות לבנה, פשיזם, נאציזם או אלימות קולוניאלית. במרחבים האלה המילה “גזענות” אינה פועלת כממצא משפטי. היא פועלת כגזר דין מוסרי. הביטוי קיבל בולטות בינלאומית לאחר שעצרת האו״ם אימצה ב־10 בנובמבר 1975 את החלטה 3379, שקבעה כי “ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית”. העצרת ביטלה את ההחלטה בשנת 1991 בהחלטה 46/86. הביטול הסיר את ההחלטה, לא את הסיסמה. היא נשארה זמינה לתנועות קמפוס, ספרות בהשראה סובייטית, רטוריקה לאומית ערבית, אקטיביזם של דרבן וקמפייני BDS.

המשמעות המשתמעת היא שמדינה יהודית היא בלתי־לגיטימית באופן ייחודי. תנועות לאומיות אחרות יכולות להיחשב פגומות, אלימות, מורכבות או עמוסות היסטוריה קשה. הציונות מוצגת כגזענית מעצם טבעה. אם ההנחה מתקבלת, רפורמה אינה מספיקה. מדינה גזענית מטבעה אינה ניתנת לתיקון במדיניות טובה יותר; יש לפרקה.

הסיסמה גם הופכת את הפגיעוּת היהודית על ראשה. הציונות קמה משום שיהודים שוב ושוב לא היו בטוחים כמיעוטים תחת שלטון אחרים. “ציונות היא גזענות” הופכת את התשובה הזאת לפשע עצמו. היא מציגה מקלט יהודי, כוח יהודי והגנה עצמית יהודית כאיום מוסרי ולא כתשובה למאות שנים של הדרה, פוגרומים, גירוש וג׳נוסייד. הנוסחה לא צמחה מניתוח משפטי ניטרלי. היא שייכת להיסטוריה של המלחמה הקרה, לדיפלומטיה הסובייטית, הערבית והעולם השלישי נגד ישראל. אחרי ניצחון ישראל ב־1967 החריפה ברית המועצות את מסעה לתיאור הציונות כגזענית, אימפריאליסטית, קולוניאלית ופשיסטית. מדינות ערב ובעלות בריתן דחפו את אותה שפה דרך פורומים בינלאומיים. בשנת 1973 קשרה החלטת העצרת 3151G את הציונות לגזענות דרום־אפריקאית ולקולוניאליזם פורטוגלי. שנתיים אחר כך נתנה החלטה 3379 לסיסמה את צורתה הרשמית המפורסמת ביותר.

ועידת דרבן בשנת 2001 החייתה ומודרניזציה את המסגרת. פורום הארגונים הלא־ממשלתיים שם תיאר את ישראל כמדינה גזענית ומדינת אפרטהייד, וקרא לצעדים במודל המאבק נגד דרום אפריקה. BDS, שהושק בשנת 2005, שאב רבות מן האווירה הזאת. מאז, “ציונות היא גזענות” נעה כגרסה דחוסה של הטענה שאופייה היהודי של ישראל הוא עצמו פשע. תפקידה של הסיסמה הוא להפוך הגדרה עצמית יהודית לקטגוריה של אשמה גזעית. היא מציבה את ההאשמה לפני הראיות. אזרחות ערבית בישראל, מפלגות ערביות, שופטים ערבים, מחלוקות על זכויות מיעוטים, הצעות שלום, מלחמות שנפתחו נגד ישראל, פיגועי התאבדות, רקטות, חטופים ומטרות חמאס — כל אלה נעשים משניים. המסקנה כבר ניתנה.

הסיסמה גם יוצרת גבול חברתי. מי שמקבל אותה נמצא בתוך הקהילה המוסרית האנטי־ציונית. מי שדוחה אותה יכול להיות מוצג כמגן על גזענות. המבנה הזה מסוכן במיוחד לסטודנטים ולמוסדות יהודיים, משום שתמיכה בקיומה של ישראל נעשית ראיה לזיהום מוסרי. 1. ציונות היא תנועה לאומית, לא תאוריה גזעית. יהודים אינם גזע, ויהודי ישראל באים מאירופה, המזרח התיכון, צפון אפריקה, אתיופיה, ברית המועצות לשעבר, אמריקה ומקומות נוספים.

2. בישראל קיימים אי־שוויון ומחלוקות מדיניות רציניות. עובדות אלה אינן הופכות את ההגדרה העצמית היהודית לעליונות גזעית. 3. הסיסמה מתעלמת בדרך כלל מן הזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל הערבים ועוברת במהירות לשטחים, מפני שהאזרחות בתוך ישראל מחלישה את טענת המדינה הגזעית.

4. החלטה 3379 בוטלה בשנת 1991, אך שפתה שרדה דרך רשתות אקטיביסטיות ופוליטיקת קמפוסים. היא מבלבלת בין לאומיות לבין גזע. הציונות טוענת שהיהודים הם עם הזכאי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. אפשר לדון בטענה הזאת מבחינה היסטורית ופוליטית, אך היא אינה זהה לדוקטרינה של עליונות גזעית. לקרוא לה גזענות פירושו לדלג על הוויכוח ולהפליל את הזהות.

היא מחילה סטנדרט שכמעט אינו מוחל במקום אחר. למדינות רבות יש סמלים לאומיים, חוקי הגירה, שפות רשמיות, מורשת דתית ותרבות רוב. ישראל אינה מטופלת כמקרה אחד בין רבים אלא כמזוהמת באופן ייחודי. הסלקטיביות הזאת היא לב העניין. והיא מקשה על דו־קיום. אם ציונות היא גזענות, אז ציונים הם גזענים, יהודים ישראלים הם נהנים מגזענות, ומוסדות יהודיים התומכים בישראל נעשים חשודים. הסיסמה אינה פותחת מרחב לשתי מדינות או לפשרה. היא דוחפת את הדיון אל סופה של ריבונות יהודית.