אנטי־ציונות, 7 באוקטובר 2023–הווה

האנטי־ציונות המודרנית מציינת דבר שונה מאוד מן התנועות הפילוסופיות והחברתיות שקדמו לה. טבח חמאס בדרום ישראל ב־7 באוקטובר 2023 — שבו נרצחו יותר מ־1,200 בני אדם, רובם אזרחים, ו־251 בני ערובה נחטפו — לא יצר את התנועה המודרנית. הוא חשף עד כמה היה הפוטנציאל הסמוי שלה חזק. הפוטנציאל הזה הוערך בחסר עצום, בין היתר משום שאוכלוסיות מערביות רבות התרגלו לראות שנאת יהודים כבעיה ימנית בלבד. לכן רבים לא ציפו לגלי המחאה האנטי־ציוניים העצומים שבאו לאחר מכן.

מה שעשה 7 באוקטובר הוא להפעיל מנגנונים חבויים. מאמצים שנבנו במשך עשורים נעשו תופעה המונית וגלויה. הטבח נספג בעולם הסמלי של האקטיביזם לא כזוועה אלא כמעשה של התנגדות ושחרור — התוצאה ההגיונית של תפיסה שכבר אפיינה את ישראל כמדינה מרושעת ובלתי־לגיטימית. היא דרשה את פירוק הריבונות היהודית עצמה, וחצתה קווים אל הצדקה גלויה של שחיטת אזרחים. היא ממשיכה לעשות זאת.

קשה להגדיר אנטי־ציונות, בין היתר מפני שאנשים נוטים לראות בה פשוט גרסה נוספת של אנטישמיות. כאן הדגש הוא על צורתה האמריקנית והמערבית. איזבלה טברובסקי כותבת שאנטי־ציונות מדברת על ישראל כמדינה גזענית, אימפריאליסטית וקולוניאלית; משווה אותה לגרמניה הנאצית ולדרום אפריקה של האפרטהייד; ומציגה יהודים כאילו הפכו למדכאים. שאול קלנר מתאר אותה כ“האחרה של יהודים מצד השמאל האמריקני”, כתנועה המונית פוליטית שמוגדרת לא רק ברעיונות מופשטים אלא בפרקסיס חי. נאיה לכט מנסחת אותה כצורה מבנית של שנאת יהודים, המשעתקת את ההיגיון של אנטישמיות ישנה בתוך שפת צדק חדשה.

מאז 7 באוקטובר פעלה התנועה באמצעות רפרטואר שמגדיר את עצמו בביטחון דוגמטי. מאהלים כבשו מרחבי אוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה באביב 2024, עם ערי אוהלים, הפגנות רעולות פנים והטרדה קשה של סטודנטים יהודים. מכתבי סגל, שנחתמו בידי מאות אקדמאים במוסדות מחקר מרכזיים, תיארו את מתקפות חמאס כהתנגדות לגיטימית ואת פעולות ישראל כרצח עם. החלטות ממשלות סטודנטים קראו לחרמות נוקשים על ישראל. איגודים מקצועיים ואגודות אקדמיות קידמו צעדי חרם נגד חוקרים ישראלים.

רשויות עירוניות בכמה מקומות הכריזו על ישראל כמדינת אפרטהייד. המילה רצח עם הופצה כמסקנה מובנת מאליה במרחבים שבהם לא יושמה באותו אופן כמעט בשום סכסוך מתמשך אחר involving מדינה בעלת ברית של ארצות הברית. סיסמאות כגון “להפוך את האינתיפאדה לעולמית” ו“בכל האמצעים הנחוצים” נשמעו בקמפוסים ובכנסים מקצועיים, בעוד ההשלכות שלהן לביטחון יהודי נדחו כשוליות. האנטי־ציונות בזמננו משמשת מערכת סגורה של כתב אישום. היא בונה ציונות סמלית כציר של אי־צדק עולמי — עמדה שבה כל פשע אפשרי מתכנס בדמותה של ישראל — ומשתמשת במילים כמו רצח עם, אפרטהייד וקולוניאליזם התיישבותי לא כדי להבהיר טענות מסוימות אלא כדי להרשיע. היא מתעלמת באגרסיביות מכל אתגר ומעדיפה מגפון על פני דוכן נימוקים.

העוינות שהתפרצה בפומבי אחרי 7 באוקטובר לא נולדה ב־7 באוקטובר. אוצר המילים שלה יוצר בידי תועמלנים סובייטים בשנות השישים, הופץ דרך ארגוני חזית בעולם השלישי ובשמאל המערבי, קיבל צורה באירועים כמו ועידת דרבן 2001, נספג בתיאוריה פוסט־קולוניאלית, והועבר דרך קמפייני חרם במרחב האזרחי המערבי במשך עשורים. מה שהוסיף 7 באוקטובר לא היה אוצר מילים חדש או טיעון חדש. הוא הוסיף דחיפות וקנה מידה מפחידים, ומוטט עכבות שקודם לכן מנעו מן היצרים הגרועים של התנועה להופיע בגלוי באקדמיה. השושלת — משיתוף הפעולה של המופתי עם הנהגה נאצית, דרך תעמולה סובייטית נגד ציונים, איסלאמיזם ופוסט־קולוניאליזם — חצתה סגנונות וגבולות שוב ושוב בלי לשנות את האובייקט שלה.

האנטי־ציונות של זמננו פועלת כריטואל הדרה הלבוש בשפת הכללה. מילים כמו דה־קולוניזציה, אנטי־גזענות וסולידריות משמשות כמטבעות יוקרה באוניברסיטאות ובמוקדי תרבות. הן מעניקות לגיטימיות למי שמשתמש בהן, ובו בזמן אוכפות קונפורמיות על מי שמתנגד. סטודנטים יהודים שהביעו אבל אחרי 7 באוקטובר מצאו עצמם מבודדים חברתית, נענשים מקצועית או מעומתים פיזית. אנשי סגל יהודים שסירבו לחתום על מכתבים שהציגו את מתקפות חמאס כהתנגדות לגיטימית דיווחו שנאמר להם שהשתתפותם אינה רצויה.

התנועה, שגדלה באופן עצום מאז 7 באוקטובר, חולקת שפה עם המסורת הפילוסופית שלפני המדינה ועם ההיסטוריות הסובייטיות והערביות שאחרי 1948. אך היא נבדלת משתיהן בדמוגרפיה שלה, בהיקף הארגוני שלה ובמהירות שבה היא נעה. קלנר מציין שבסיסה החברתי הוא המעמד המשכיל והמקצועי — אותו מרחב שבו חיים ופועלים רוב יהודי אמריקה — ולכן יהודים נתקלים בה דווקא במקומות עבודה, לימוד ותרבות. היא מתבטאת בעיקר בשלוש השמצות מרכזיות של ישראל: “קולוניזטור”, “אפרטהייד” ו“רצח עם”. היא מתייחסת אליהן כאל עובדה מוגמרת. הפער בין חומרתן העצומה של ההאשמות לבין הרף שלא הוכח הוא מאפיין יסוד של האנטי־ציונות המודרנית. נקודת הסיום שלה איננה רפורמה, ביקורת או דו־קיום, אלא עולם ריק מריבונות יהודית.

האנטי־ציונות המודרנית אינה מספקת תשובה רצינית לשאלת הביטחון היהודי. אנטי־ציונים מוקדמים לפחות הציעו תשובות אחרות: התבוללות, סוציאליזם, המתנה דתית או מדינה דו־לאומית. התשובות הללו היו פגומות, אך הן היו תשובות. האנטי־ציונות המודרנית בדרך כלל מציעה ליהודים רק שלילה: לא מדינה, לא ריבונות, לא מקלט, לא כוח. זו אינה תוכנית הישרדות.

היא מעמידה פנים שהיא “ביקורת על מדיניות ישראל” — או רק ביקורת פוליטית. ביקורת על ממשלות היא רגילה ולגיטימית. ישראלים עושים זאת כל הזמן. לומר שהשלטון העצמי היהודי הוא מטבעו גזעני, קולוניאלי או פלילי — זו טענה אחרת. היא אינה מכוונת לחוק אחד, קואליציה אחת, החלטת בית משפט אחת או מלחמה אחת. בסופו של דבר היא אומרת שהישרדותה של ישראל היא הבעיה.

ולבסוף, היא אורזת מחדש מוטיבים אנטישמיים קלאסיים בשפת זכויות אדם מודרנית. הדפוס ישן, אף שאוצר המילים השתנה. אנטישמיות ישנה האשימה יהודים בכוח נסתר, אשמה קולקטיבית, אשמת דם ושליטה בתקשורת. אנטי־ציונות מודרנית מתרגמת את המוטיבים הללו לרצח עם, אפרטהייד, קולוניאליזם, אימפריאליזם, גזענות ואתנוסטייט. “אשמת דם” נעשית “רצח עם”. “שחיתות מוסרית” נעשית “גזענות”. “שליטה זרה” נעשית “קולוניאליזם” או “אימפריאליזם”. “התבדלות יהודית” נעשית “אתנוסטייט”. המילים התחלפו; הדפוס נשאר.