אנטי־ציונות / אנטי־ציוניות

האנטי־ציונות בצורתה המוקדמת לא הייתה תנועה מאוחדת. היא הייתה קבוצה של התנגדויות — פילוסופיות, תיאולוגיות ופוליטיות — שהועלו נגד תוכנית אזרחית שהתפתחה משנות ה־1880 ואילך. הציונות טענה שהיהודים הם עם במובן הלאומי, ושנדרש להם בית ריבוני כדי להבטיח את עתידם. אינטגרציוניסטים בתנועה הרפורמית המוקדמת השיבו שהיהדות היא דת בלבד, לא לאומיות. בעיניהם, התשובה הראויה לאנטישמיות האירופית הייתה השתלבות עמוקה יותר בחיים ליברליים־דמוקרטיים, והחזרה ללבנט נראתה להם נסיגה מסוכנת לשבטיות.

מסורתיים דתיים ראו זאת אחרת; בעיניהם מדינה שמוקמת בידי אדם הייתה יומרה עמוקה. בהסתמכות ניכרת על התלמוד הבבלי ועל רעיון שלוש השבועות, סמכויות אורתודוקסיות טענו שהשיבה לארץ היא מעשה אלוהי שאת מועדו אי אפשר לכפות. הקמת מדינה במאמץ אנושי נחשבה עבירה, נקודה שהנהגה רבנית גרמנית ואוסטרית ניסחה במפורש בהצהרה פומבית נגד הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. במקביל, תנועות סוציאליסטיות ותנועות פועלים כמו הבונד היהודי, שנוסד בווילנה באותה שנה, דחו את הפרויקט הלאומי מטעמים שמאליים. מתוך רעיון הדוֹיְקַייט, או “כאןיות”, הן דרשו מן העובדים היהודים לחפש סולידריות במקום שבו הם כבר חיו. הן ראו בגבולות לאומיים מבנים בורגניים וטענו שמולדת נפרדת תשרת את האליטה היהודית נגד מעמד הפועלים.

התנגדות ערבית להגירה יהודית נבעה בין היתר מחששות קרקע. נכבדים ערבים בירושלים פנו בשנת 1891 אל הווזיר הגדול העות׳מאני בבקשה לאסור על יהודים מרוסיה להגר ולרכוש קרקעות. בשנת 1899 כתב יוסף אל־ח׳אלידי, לשעבר ראש עיריית ירושלים, אל הרב הראשי של צרפת; הוא הכיר בהיסטוריה היהודית אך טען שעל המיזם למצוא מקום אחר. כפי שתיעד ההיסטוריון דמיטרי שומסקי ב־Beyond the Nation-State משנת 2018, רבים מן המתנגדים המוקדמים תמכו בנוכחות יהודית בארץ האבות, אך דחו דגם מדינתי מרוכז ולאומי. הם לא יכלו לחזות את מכניקת האסון האירופי המתקרב. בתוך כמה עשורים הפכה מדינה ריבונית למנגנון בלתי ניתן למיקוח של הישרדות יהודית.

לפני 1948 פעלה האנטי־ציונות דרך אתרים אזרחיים ודתיים — בתי כנסת, אסיפות רבניות, קבוצות פועלים וקונגרסים. היא ייצרה טיעונים, ארגנה התנגדות וניסחה ניירות עמדה רשמיים. המועצה האמריקנית ליהדות, שנוסדה בשנת 1942, הייתה ביטוי של התנגדות רפורמית יהודית ללאומיות יהודית, וראתה בציונות איום על מעמד היהודים כאזרחים נאמנים בארצותיהם. העצומה האנטי־ציונית שהוגשה לוודרו וילסון לקראת ועידת השלום בפריז בשנת 1919 נשאה חתימות של יותר מ־300 יהודים אמריקנים בולטים, ובהם שגריר ארצות הברית באימפריה העות׳מאנית, הנרי מורגנטאו האב. היא טענה שמדינה יהודית תסתור עקרונות דמוקרטיים ותיצור בעיית נאמנות כפולה. זה היה טיעון נגד ציונות מתוך תפיסה של אזרחות ליברלית, לא מתוך רצון לפגוע ביהודים.

גנדי כתב את “היהודים בפלשתינה” בשנת 1938, חיבור אנטי־ציוני בכל מובן, ובו טען שפלשתינה שייכת לערבים, ושעל היהודים להוכיח את ערכם באמצעות אי־אלימות ולא באמצעות מדינה. ביחס לרדיפתם בגרמניה, שעליה אמר כי “אין כל הצדקה במונחים אנושיים”, הוא בכל זאת המליץ ליהודים להתנגד ללא אלימות במקום לבקש ריבונות. העמדה הזאת הייתה מוסרית בעיניו, אך נראתה ליהודים רבים כמנותקת מן המציאות של אירופה הנאצית. מרטין בובר, בתשובתו משנת 1939, שאל את גנדי: “האם אתה יודע או אינך יודע, מהאטמה, מהו מחנה ריכוז ומה מתרחש בו?” בובר כתב שפציפיזם “עשוי להינקט נגד בני אדם חסרי רגישות בתקווה להביאם בהדרגה אל התבונה”, אך לא יפעל נגד משטר המבקש להשמיד. תשובתו סימנה את המרחק בין אידיאל מוסרי אוניברסלי לבין סכנה יהודית קונקרטית.

חנה ארנדט פרסמה את “Zionism Reconsidered” בשנת 1944, ביקורת פילוסופית ממושכת על לאומיות, והזהירה שמדינה שתוקם בניגוד לרצון האוכלוסייה הערבית תזדקק לתמיכה חיצונית קבועה ותגביר אלימות. ארנדט תמכה ברעיון של מולדת יהודית, אך העדיפה מבנה דו־לאומי או פדרטיבי. ביקורתה הייתה רצינית ומורכבת; היא לא שללה היסטוריה יהודית, אך חששה ממדינה לאומית ריבונית. בצורתה שלפני המדינה, אנטי־ציונות לא נשאה בהכרח משמעות של עוינות ליהודים כעם. דובריה הבולטים היו לעיתים קרובות יהודים, והם עיגנו את התנגדותם במחויבויות דתיות, פוליטיות, תרבותיות או מוסריות. ההתנגדות לציונות כתוכנית אמרה שהמיזם מוטעה, מסוכן, מוקדם מדי או בנוי בצורה שגויה; היא לא טענה בדרך כלל שליהודים אין היסטוריה, סבל או זכויות.

קלוד מונטיפיורי, שהתנגד להצהרת בלפור משנת 1917 שתמכה בבית לאומי ליהודים, צפה בעיות אפשריות של “נאמנות כפולה” וניסח את החשש בפשטות: “כיצד יכול אדם להשתייך לשתי אומות בבת אחת?” אדווין סמואל מונטגיו, שהגיש את מזכרו נגד הציונות בשנת 1917, קרא למדיניות הממשלה אנטישמית משום שלדעתו היא הפכה את היהודים ללאום נפרד. טיעונים אלה שגויים או חלשים בעיני ציונים, אך הם שייכים לוויכוח יהודי פנימי על אזרחות, דת ולאומיות. התנגדות מאורגנת קדמה לקונגרס הציוני הראשון של 1897, ועברה לאורך כל מרחב החיים היהודיים, הערביים והמערביים של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים. מצע פיטסבורג של 1885 קיבע את מחויבות הרפורמה לאוניברסליזם. התנגדות ערבית עלתה מתוך חשש מפני רכישת קרקע והגירה. ממשלות מערביות שינו עמדות לפי אינטרס. מכל אלה נוצרה אנטי־ציונות מוקדמת רב־מקורית, לא תנועה אחת.

הספר הלבן הבריטי של 1939, שהגביל עלייה יהודית לארץ ישראל לחמש שנים, נתפס בצד היהודי כעמדה אנטי־ציונית למעשה שאומצה תחת לחץ ערבי. בשנת 1947, כאשר האו״ם דן בחלוקה, האנטי־ציונות שלפני המדינה מיצתה את אפשרויותיה. תוכנית החלוקה הכירה בכך שהשאלה היהודית כבר אינה רק שאלה תאורטית. היא הייתה שאלה של עקורים, פליטים, ביטחון ומוסדות קיימים. בצורתה שלפני המדינה, אנטי־ציונות תפקדה כעמדה בתוך ויכוח פוליטי חי — ויכוח בעל טווח עצום של פירושים גם בתוך קהילות יהודיות. היו בו אוכלוסיות ערביות וממשלות מערביות. הוא הציג טיעונים ונענה בטיעוני נגד. זרמיו השונים ביקשו לעצור, לעכב, לשנות או להחליף את התוכנית הציונית, ולא כולם היו אנטישמיים או אנטי־יהודיים.

בין 1939 ל־1945 נרצחו שישה מיליון יהודים ברחבי אירופה — בתאי הגזים של אושוויץ וטרבלינקה, בטבח היהודים בבאבי יאר, במחנה ההשמדה יאסנובאץ בקרואטיה, בגירושים הרומניים לטרנסניסטריה ובגירוש 437,000 יהודי הונגריה לאושוויץ. ניצולים חזרו לעולם של שערים סגורים ומחנות עקורים. ההיסטוריה הזאת שינתה את משקל הטיעון הציוני. אחרי השואה, התנגדות לריבונות יהודית לא יכלה עוד להישמע כאילו לא אירע דבר. האנטי־ציונות של השנים 1880–1947 חולקת שם, אך לא אופי, עם מה שבא אחריה. תומכיה התמודדו עם התוכנית הלאומית לגופה, העלו טענות אמפיריות ופעלו בתוך מסורות מוכרות. הצורה שלפני המדינה משמשת לעיתים אנטי־ציונים בני זמננו כדי להעניק לגיטימציה לעמדתם, אך ההקשר השתנה. לפני 1948 דובר על תוכנית עתידית; אחרי 1948 דובר על ביטול או דה־לגיטימציה של מדינה קיימת.

הקמת ישראל במאי 1948 לא פתרה את הוויכוח האנטי־ציוני; היא הפנתה אותו למסלול אחר. לפני 1948 הדיון עסק בשאלה האם מדינה יהודית צריכה לקום. אחרי 1948 הוא עבר לשאלה האם למדינה שקמה יש זכות להמשיך להתקיים. הטענה היסודית של תאודור הרצל — שיהודים חסרי ריבונות נשארים פגיעים — קיבלה עכשיו מבחן מדינתי. המלחמה יצרה שתי תוצאות מכוננות שיעצבו כל ויכוח מאוחר יותר: הישרדותה של ישראל מעבר לקווי החלוקה של האו״ם, והנכבה — שדרישת “זכות השיבה” שלה הפכה לדרישה המרכזית של אנטי־ציונות ערבית בשבעים השנים הבאות. מלחמת ששת הימים החריפה את שתיהן. היא הרחיבה את השליטה הישראלית ונתנה לאנטי־ציונות שפה חדשה של כיבוש, קולוניאליזם ואימפריאליזם.

האנטי־ציונות בתקופה זו פעלה דרך שלושה אמצעים נפרדים ברובם אך מחזקים זה את זה. הראשון היה תשתית מדינתית סובייטית. מסעותיו של סטלין אחרי המלחמה נגד חיים תרבותיים יהודיים בברית המועצות — חיסול הוועד היהודי האנטי־פשיסטי בשנת 1948, משפט הרופאים בשנת 1953 והטיהורים נגד “קוסמופוליטים חסרי שורשים” — לא כונו תמיד אנטי־ציונות, אך הם בנו את ההחלפה בין “יהודי” ל“ציוני”. אחרי 1967 פיתח הק־ג־ב את מבצע SIG כדי להכפיש את הציונות, והפיק פרסומים בעשרות שפות שהופצו דרך ארגונים כמו מועצת השלום העולמית. ועידת המועצה בניו דלהי בנובמבר 1967, שבה השתתפו נציגים מ־55 מדינות, השוותה ציונות לנאציזם לפני שהשוואה זו נעשתה שפה קבועה באקדמיה ובאקטיביזם מערביים. המהלך הסובייטי לא המציא עוינות לישראל, אך נתן לה מילון, דימויים ורשת הפצה.

הערוץ השני היה הלאומיות הערבית. חרם הליגה הערבית על ישראל נמשך אחרי 1948 והפך למאמץ כלכלי מקיף. מדינות חברות פעלו בפורומים של האו״ם כדי לבנות קואליציה, שהגיעה לשיאה בהחלטה 3379 בנובמבר 1975 — שהוגשה בידי סומליה הנשלטת בידי ברית המועצות — וקבעה במפורש ש“ציונות היא סוג של גזענות ואפליה גזעית.” אף שההחלטה בוטלה בשנת 1991, הנוסחה שרדה. הערוץ השלישי היה השמאל המערבי. תנועות אמריקניות ואירופיות של שנות השישים, שעוצבו מחדש בידי תנועת זכויות האזרח וסולידריות עם העולם השלישי, החלו לקלוט אנטי־ציונות כרכיב חיוני של אנטי־אימפריאליזם. הסובייטים החליפו את המילה “יהודי” ב“ציוני” ושימרו את המטען. השמאל המערבי העניק למסגרת הזאת שפה מוסרית של שחרור, אנטי־קולוניאליזם וזכויות אדם.

המפנה שלאחר 1967 לא החל בקמפוס כהפשטה. הוא עבר דרך עיתונים, רשתות גלות ושפת השחרור של העולם השלישי. SNCC היה הארגון המרכזי הראשון של זכויות האזרח שעשה את המעבר במפורש, והציג את הסוגיה הפלסטינית כחלק ממאבק אנטי־קולוניאלי עולמי. משם התפשטה השפה אל קבוצות סטודנטים, איגודים, כנסיות וכתבי עת רדיקליים. איי. אף. סטון נתן לליברלים לבנים דרך אחרת להגיע לאותה מסקנה, בטענה שהכיבוש הישראלי לאחר 1967 אינו מתיישב עם מצפון הומניטרי של השמאל. Students for a Democratic Society הפכו רעיונות כאלה לדוקטרינה קמפוסית, והציבו את ישראל בתוך שפת התנועה נגד המלחמה והאימפריאליזם האמריקני. כך נהפכה ישראל ממדינה קטנה הנלחמת לשרוד לסמל של הכוח שהשמאל התנגד לו.

האנטי־ציונות בתקופה זו נשאה עמדה הולכת ומתבהרת: ישראל אינה רק מדינה בעלת מדיניות פסולה, אלא מדינה שעצם קיומה הוא פשע. הנכבה סיפקה את היסוד — הטענה שישראל נבנתה על טיהור אתני, ושקיומה המתמשך משמר עוול מקורי. לאחר 1967 התחברה הטענה הזאת לשליטה הישראלית בשטחים ולמילון של כיבוש וקולוניאליזם. היסטוריונים פלסטינים כמו רשיד ח׳אלידי הפיקו עבודות שטענו כי הקמת ישראל הייתה מעשה מתוכנן של טיהור, וכי הכיבוש שלאחר 1967 הוא המשכו ההגיוני. תאוריה פוסט־קולוניאלית קלטה את הטענות הללו והכלילה אותן: ישראל כקולוניאליזם התיישבותי וציונות כגזענות. כך עבר הוויכוח מן ההיסטוריה המקומית אל קטגוריות מוסריות רחבות יותר.

טענתו היסודית של הרצל ב־Der Judenstaat משנת 1896 הייתה שהליברליזם האירופי אינו יכול להגן על יהודים מפני אנטישמיות, ורק ריבונות תוכל לעשות זאת. דחיית החלוקה הערבית בשנת 1947 הייתה אתגר ישיר לטענה הזאת במונחים גיאוגרפיים. מסעותיו הסובייטיים של סטלין אחרי המלחמה נגד יהודים, ואחריהם התעמולה הסובייטית נגד ציונות, הפכו את האתגר הגיאוגרפי למסע אידאולוגי גלובלי. קמפיין BDS, שהושק בשנת 2005, נתן לפוליטיקה הזאת מוקד המותאם לחיים האזרחיים במערב. עד 2010 כבר היו לתנועה בתים ברחבי המרחבים המערביים: אוניברסיטאות, אגודות מקצועיות, אתרי תרבות וארגונים לא ממשלתיים.

אנטי־ציונות בתקופה זו תפקדה כדרך לטעון שישראל היא מדינה בלתי לגיטימית באופן ייחודי. ההשפעה הסובייטית סיפקה אוצר מילים מוכן. הדיפלומטיה של הליגה הערבית סיפקה גישה לפורומים של האו״ם ומנוף כלכלי. השמאל המערבי פתח אוניברסיטאות, תקשורת וארגוני תרבות לטיעון. יחד הם בנו סביבה שבה ישראל הוצגה לא כמדינה עם סכסוך קשה, אלא כחריגה מוסרית.

שפה אנטי־ציונית משמאל ומימין מיחזרה מוטיבים אנטישמיים קלאסיים — נאמנות כפולה, שליטה בתקשורת, מניפולציה ממשלתית והשוואה לנאצים — כאשר המילה ציוני החליפה את המילה יהודי. הקישור “ציונות היא גזענות” נקלט בהצלחה ברשתות ארגונים לא ממשלתיים ובאקטיביזם מערבי גם אחרי ביטול החלטה 3379. הוא נתן למסע נגד ישראל צורה של צדק אוניברסלי. עד 6 באוקטובר 2023, אוצר המילים וההרגלים כבר היו במקומם. מה שהחל כמסע מלחמה קרה, לאומנות ערבית ופוסט־קולוניאליזם נגד לגיטימיות ישראל התפשט ברחבי החיים האזרחיים במערב. 7 באוקטובר לא המציא את התשתית הזאת; הוא חשף עד כמה היא הייתה מוכנה לפעול.

האנטי־ציונות המודרנית מציינת דבר שונה מאוד מן התנועות הפילוסופיות והחברתיות שקדמו לה. טבח חמאס בדרום ישראל ב־7 באוקטובר 2023 — שבו נהרגו יותר מ־1,200 בני אדם, רובם אזרחים, ו־251 בני אדם נלקחו כבני ערובה — לא יצר את המערכת; הוא הפעיל אותה. התגובה האנטי־ציונית במערב הייתה מהירה, מאורגנת ולעיתים קרובות ממוקדת לא בסבל ישראלי אלא בהפללת ישראל עוד לפני שנאספו העובדות. מה שעשה 7 באוקטובר הוא להפעיל מנגנונים חבויים. מאמצים שנבנו במשך עשורים נעשו תופעה המונית גלויה. הטבח נספג בעולם הסמלי של האנטי־ציונות, שבו ישראל כבר הוצבה כקולוניאלית, נאצית, אפרטהיידית ורצחנית. לכן חלק מן התגובות לא נראו כמו אבל או מבוכה מוסרית, אלא כמו אישור מראש של סיפור שכבר נכתב.

קשה להגדיר אנטי־ציונות, במיוחד מפני שאנשים נוטים לראות בה פשוט עוד גרסה של אנטישמיות. כאן הדגש הוא על צורתה האמריקנית והמערבית. איזבלה טברובסקי מתארת את האנטי־ציונות המודרנית כצאצא של תעמולה סובייטית שהציגה את הציונות כגזענות, פשיזם ונאציזם. שאול קלנר מדגיש אותה כתנועה חברתית בעלת פרקטיקה, מוסדות וסמלים משלה, לא רק אוסף דעות. הפרקסיס החי הזה, לדבריו, נראה כאשר “מפגינים מקימים אוהלים, מניפים דגלים, קוראים סיסמאות, חוסמים מעברים, מסתערים על ספריות ומתעמתים עם יהודים… כיבוש מרחבים אוניברסיטאיים, חסימת דוברים ויצירת טקסים של השתייכות.” הנקודה אינה רק אמונה. זו פעולה קולקטיבית המייצרת גבולות חברתיים.

עמדתי היא שכל אלה נכונים. אנטי־ציונות מודרנית היא תנועה חברתית שהפרקסיס שלה כולל מאהלים ומחאות, מכוונת כלפי יהודים, ומבקשת את חיסול ישראל כמדינה יהודית. היא אינה רק “ביקורת על ממשלת ישראל.” היא מערערת על זכות היהודים לריבונות לאומית ומתרגמת את הערעור הזה לתרבות ציבורית, מוסדות, סיסמאות, חרמות וטקסי גינוי. מאז 7 באוקטובר פעלה התנועה באמצעות רפרטואר שמגדיר את עצמו בביטחון דוגמטי. מאהלים כבשו מרחבי אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית ואירופה. סטודנטים קראו “גלובליזציה של האינתיפאדה,” “מהנהר ועד הים,” ו“אין שלום על אדמה גנובה.” איגודים מקצועיים, אגודות אקדמיות וקבוצות תרבות דרשו חרמות, סנקציות וניתוק קשרים. שפת השחרור שימשה לעיתים להלבנת אלימות נגד ישראלים ויהודים.

רשויות עירוניות בכמה מקומות קיבלו החלטות המגדירות את ישראל כמדינת אפרטהייד. המילה רצח עם הופצה כמסקנה מובנת מאליה במרחבים שבהם לא יושמה בעבר באותו אופן על סוריה, תימן, סודאן או סין. ההאשמה הפכה לסיסמה, והסיסמה הפכה למבחן נאמנות פוליטי. אנטי־ציונות בזמננו משמשת מערכת סגורה של כתב אישום כלפי חוץ. היא בונה גרסה סמלית של ציונות כציר של אי־צדק עולמי — עמדה שבה כל פשע אפשרי יכול להידבק לישראל. אם ישראל פועלת צבאית, היא רצחנית; אם היא מגינה על גבול, היא אפרטהייד; אם היא קיימת כמדינה יהודית, היא קולוניאלית. המערכת אינה בוחנת ראיות באופן רגיל. היא מסדרת אותן בתוך מסקנה מוכנה.

העוינות שהתפרצה בפומבי אחרי 7 באוקטובר לא נולדה ב־7 באוקטובר. אוצר המילים שלה יוצר בידי תועמלנים סובייטים בשנות השישים, הופץ דרך רשתות ערביות ובינלאומיות, ונקלט בתאוריה פוסט־קולוניאלית ובחוגים שמאליים מערביים. המאהלים של 2024 לא המציאו את השפה הזאת. הם ירשו שרשרת העברה שעברה דרך ציונולוגים סובייטים, התנועה הבלתי מזדהה, ועידת דרבן, חוגים שמאליים ופרסום פוסט־קולוניאלי. מה שהוסיף 7 באוקטובר לא היה אוצר מילים חדש או טיעון חדש. הוא הוסיף דחיפות וקנה מידה מפחידים, ומוטט עכבות שקודם לכן מנעו מן הדחפים הגרועים של התנועה לצאת בגלוי אל האקדמיה. הגנאלוגיה — משיתוף הפעולה של המופתי הגדול עם ההנהגה הנאצית, דרך תעמולה סובייטית נגד ציונים, ארגון אסלאמיסטי ופוסט־קולוניאליזם — חצתה אסתטיקות וגבולות שוב ושוב בלי לשנות את מטרתה.

אנטי־ציונות בתקופתנו פועלת כריטואל הדרה הלבוש בשפת הכללה. מילים כמו דה־קולוניזציה, אנטי־גזענות וסולידריות משמשות מטבעות באוניברסיטאות ובמרכזי תרבות: הן מעניקות לגיטימיות למי שמשתמש בהן ואוכפות קונפורמיות על מי שחולק עליהן. סטודנטים יהודים שהביעו אבל אחרי 7 באוקטובר מצאו עצמם מבודדים חברתית, נפגעים מקצועית או מתעמתים פיזית עם עמיתים. מרצים יהודים שסירבו לחתום על מכתבים פתוחים שהציגו את מתקפת חמאס כהתנגדות לגיטימית דיווחו שנאמר להם שהמשך השתתפותם אינו רצוי. התנועה, שגדלה באופן אקספוננציאלי מאז 7 באוקטובר, חולקת שפה עם המסורת הפילוסופית שלפני המדינה ועם ההיסטוריות הסובייטיות והערביות שלאחר 1948. אולם היא נבדלת משתיהן בדמוגרפיה של חבריה, בטווח הארגוני שלה ובמהירות תנועתה. קלנר מציין שבסיסה החברתי הוא המעמד המקצועי המשכיל — אותה דמוגרפיה שבה מצויים רבים מיהודי אמריקה — ולכן יהודים צפויים להיתקל בה במקומות עבודה ומוסדות יותר מאשר באנטישמיות הגזענית הגלויה שהייתה במשך זמן רב האיום המרכזי. ההיקף הזה מייצר אפליה ממשית במגזרים שבהם יעדיה עובדים ומתארגנים.

היא מתבטאת בעיקר בשלוש השמצות מרכזיות של ישראל: “קולוניזטור”, “אפרטהייד” ו“רצח עם”. היא מתייחסת להאשמות האלה כאל עובדה מוגמרת. הפער בין משקלן העצום של ההאשמות לבין הרף שהן לא עמדו בו הוא מאפיין מגדיר של אנטי־ציונות מודרנית. זו מערכת של פסקי דין הניתנים לפני שנבנה תיק, מוצדקים במעגליות דרך אותה הכרזה מאשימה שהם מניחים, ומופצים באמצעות חזרה, שפה טעונה ולהט רגשי. נקודת הסיום שלה אינה רפורמה, ביקורת או דו־קיום, אלא עולם מרוקן מריבונות יהודית.

היא אינה נותנת תשובה רצינית לשאלת הביטחון היהודי. אנטי־ציונים מוקדמים הבינו שהיהודים בסכנה. הם הציעו תשובות אחרות: התבוללות, סוציאליזם, המתנה דתית או מדינה דו־לאומית משותפת. לתשובות האלה היו פגמים חמורים, אך הן היו תשובות. אנטי־ציונות מודרנית בדרך כלל אינה מציעה ליהודים חלופה אמיתית. היא אומרת מה לא יהיה ליהודים: לא מדינה, לא ריבונות, לא מקלט, לא כוח. זו אינה תוכנית להישרדות יהודית.

היא מעמידה פנים שהיא “ביקורת על מדיניות ישראל” — או רק ביקורת פוליטית. ביקורת על ממשלות היא דבר רגיל ולגיטימי. ישראלים עושים זאת כל הזמן. אמירה ששלטון עצמי יהודי הוא גזעני, קולוניאלי או פלילי מטבעו היא דבר אחר. טענה כזאת אינה מכוונת לחוק אחד, קואליציה אחת, החלטת בית משפט אחת או מלחמה אחת. בסופו של דבר היא אומרת שהישרדות ישראל היא הבעיה.

היא אורזת מחדש מוטיבים אנטישמיים קלאסיים בשפת זכויות אדם מודרנית. הדפוס ישן, אף שאוצר המילים השתנה. אנטישמיות ישנה האשימה יהודים בכוח נסתר, אשמה קולקטיבית, אשמת דם ושליטה בתקשורת. אנטי־ציונות מודרנית מתרגמת לעיתים קרובות את המוטיבים האלה לרצח עם, אפרטהייד, קולוניאליזם, אימפריאליזם, גזענות ואתנו־מדינה. “אשמת דם” הופכת ל“רצח עם.” “השחתה מוסרית” הופכת ל“גזענות.” “שליטה זרה” הופכת ל“קולוניאליזם” או “אימפריאליזם.” “נבדלות יהודית” הופכת ל“אתנו־מדינה.”